בס"ד
הצלחה
זה התחיל בקטן. העסק לממכר פיתות היה בחדרון זעיר בפינת הרחוב, העשן של האפייה צרב בעיניים עד שהיה נדמה שהדמעות זולגות מאליהן. אבל זה הלך- הלך טוב. בתוך חודשיים ההכנסות שזרמו אפשרו לו להיפרד מהמקום הקטן ולשכור חנות גדולה במרכז המסחרי, ליד כל הפירמות הגדולות. לפעמים הוא היה יושב לשתות קפה ולהירגע, בזמן ששני העובדים, שבתוך זמן קצר כבר היו לארבעה, הגישו במקומו לסועדים. והסועדים כבר אכלו מלבד הפיתה עוד ועוד דברים. בכל יום היה משהו חדש וכל יום הגיע מהר יותר מקודמו. גם הבית נהיה קטן עליו, שני חדרים בשביל משפחה עם שלושה ילדים זה לא זה. הוא ניסה בהתחלה להרחיב את הבית, אך עם הצלחת העסק היו בידו אמצעים מספיקים בכדי לעבור לבית אחר, בית שיהיה בו מקום לרכב, כלומר לשני הרכבים, שהרי גם לאישה מגיע רכב אחד שתוכל להסיע בו את הילדים ללימודים ולחוגים...
באיזשהוא שלב הוא הרגיש שהארץ קטנה עליו. הסניפים שנפתחו בינתיים ברחבי העיר ובערים הסמוכות הצליחו יפה. מדורי האוכל בעיתון היללו את הבישולים, מבקרת המסעדות מהטלוויזיה עשתה תוכנית מיוחדת על ה"קונספט", והציבור נהר למסעדות. אבל אפשר היה יותר... הוא התחיל לטוס לחו"ל, להיפגש עם יזמים נמרצים, להדפיס תוכניות בנייר כרומו יקר ומבריק. הטובים ביותר נבחרו והעסק התחיל, ובגדול, רק בגדול.
הטיסות היו על בסיס קבוע, כל שבוע צריך להיות גם בעסק שם ולנהל גם אותו. האישה התחילה להתלונן שלא רואים אותו, הילדים הקטנים ברחו מפניו כשחזר ולא זיהו אותו.
הוא החליט על שינוי. הסיסמה הייתה: "אם כבר- אז כבר". הוא מכר את העסק בארץ, הפקיד את המיליונים בבנק כחיסכון לילדים, ולקח את כולם איתו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. יהודה הבן הבכור גדל כבר לתוך הקלחת. הילד שהיה תמול שלשום ילדותי, תפס את העניינים מהר, וכבר בגיל 17 היה יכול לנהל שתי שיחות טלפון בו זמנית, ובמקביל להכין רשימת מצרכים בתור הזמנה לרשת. היה ברור שלעסק כבר יש עתיד ושיש מי שייקח את המושכות לעת זקנה.
השיא של כל שנה היה בחנוכה, כשכל המשפחה נהגה לצאת ביחד לשבוע של חופשה בהרים. הפעם זו הייתה אמורה להיות חופשה מיוחדת, לציון 10 שנות הצלחה ושגשוג בחו"ל. בבוקר היציאה לנופש הוא עוד הספיק לציין לעצמו בסיפוק: "סקי טוב לבריאות וגם לנפש". לאחר מכן הוא פתאום נזכר מה היה בהתחלה, הרבה שנים לפני כן, "אח איפה הייתי אז, איפה הייתי..."
לפתע צלצל הטלפון. המזכירה הראשית העבירה לו הודעה חד משמעית: "עליך לסדר כמה עניינים ברשת, אחד הסמנכלי"ם לא חש בטוב". בצער רב הוא נפרד מהמשפחה, "אני אצטרף מאוחר יותר" הוא אמר להם ופנה במיוחד אל הבכור: "יהודה, אני סומך עליך שתשמור על כולם".
בצהריים הוא שמע בחדשות על מזג אוויר מאד ערפילי וסוער, ועל כך שאחד המטוסים לא נחת בשדה התעופה בהרים- כוחות החילוץ מחפשים אחריו.
"לא" הוא מילמל לעצמו "רק לא" "לא, לא, לא!" הוא זעק.
"מה קרה?" שואלת אשתו "למה אתה צועק? חיכינו שתתעורר לסעודה שלישית". הוא מסתכל סביב ורואה את שלושת ילדיו שנכנסו מהחדר הסמוך. "אני המאושר באדם" הוא קופץ אליהם, "אבא מה קרה לך" שואל יהודה בתימהון "רק אתמול בכית על העשן של התנור?"
הוא פורץ בבכי, בכי משחרר.
תגובהתגובות