הנמר

בס"ד

הפעם זה היה אמיתי. פעמים רבות דמיינתי לעצמי בוקר רגיל בו אני יוצא מהבית ונועל את הדלת, כשהתיק של המחשב הנייד על כתפי. אני קורא למעלית, המעלית מגיעה, הדלת נפתחת ואני מוצא אותו שם. לפעמים הוא קופץ עלי ותוקף אותי באכזריות, ולפעמים הוא סתם רובץ שם נינוח, מביט בי במבט משועשע, ממזרי כמו מבטו של חבר שהצליח להפתיע אותי.

הבוקר היה ככל הבקרים. יצאתי מהבית, נעלתי אותו, קראתי למעלית, היא הייתה ריקה, כרגיל. ירדתי למטה ויצאתי מחדר המדרגות אל החניון שמתחת לבניין. בשלב הזה אירע דבר שונה. אינני יודע מה עורר את תשומת לבי קודם, הריח, הרעש המוזר, או אולי התנועה השקטה הזו הכמעט בלתי מורגשת.

הוא היה שם בקצה החניון. עמד לו כשפניו מופנות לעבר הרחוב, שליו ומלכותי. אני חייב בהזדמנות זו לומר משהו על ההבדל שבין הדמיון לבין המציאות. הדמיון נוטה לשנות קצת את המציאות ולייפות אותה. בדמיון הנמר נראה כמו חתול שפשוט שכח להפסיק לגדול ושנפל לתוך בריכה של צבע צהוב או לכל היותר כמו נמר מעין גדי. אבל המציאות, מה לעשות, הרבה יותר גרועה. במציאות הנמר הוא חיה ענקית, אימתנית, ובעלת יכולת מרשימה לטרוף. כל שריר בגופו נבנה בהתאם למטרה זו. השיניים מסוגלות לנפץ דברים קשים ולשסף גרון. הרעשים שהוא משמיע אינם ניתנים לפרשנות אחרת מלבד רעשי אזהרה. מניתוח מהיר של המצב הבנתי שאני נמצא במצב חמור מאד.

התלבטתי מה לעשות. תמיד בדמיוני חשבתי שבמקרה של מפגש עם נמר שרובץ במעלית עומדות לפני שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא לברוח במהירות חזרה לבית, לצורך כך דאגתי שהמפתחות יהיו תמיד בהישג יד וגם תרגלתי פתיחה מהירה של הבית. החיסרון הגדול של התוכנית הזו היה העובדה שנמרים מסוגלים לנוע במהירות רבה, וחששתי שצוות החילוץ ימצא יד שמחזיקה במפתח שנעוץ בדלת. האפשרות השנייה היא לעמוד בלא לנוע ולהפגין אומץ לב. בחומרים שקראתי על נמרים ועל חיות פראיות בכלל, וגם בסרטי הטבע הודגשה תמיד העובדה שחיות פרא אינן תוקפות ללא סיבה. רק אם הנמר רעב או שהוא מרגיש מאוים הוא יתקוף. על כן נהגתי לחשוב שעמידה נינוחה תשדר לנמר שאין לו סיבה לתקוף אותי וקיוויתי שהנמר שלי לא יעלה אלי במעלית כשהוא רעב.

הפעם עמדתי נדהם. הנמר הפתיע אותי, לא ציפיתי לפגוש אותו בחנייה! המחשבה הראשונה שעלתה במוחי ברגע זה הייתה שעלי לסגת לאחור באיטיות, הייתה לי תחושה שהוא לא שם לב אלי שהרי פניו מופנות לעבר הרחוב ועמידתו שקטה ושלוה. לצערי, כשהתחלתי לזוז הבנתי מייד שעשיתי טעות. הוא הפנה את פניו אלי והביט בי. היה זה מבט נורא, מבט של טורף מורעב לפני הארוחה. הייתי זקוק לרעיון מקורי, כל תוכניותי קרסו בלי שהספקתי אפילו לנסות אותן. ולפתע נזכרתי. אם איש לא קרא למעלית, היא עדיין פה! זינקתי אל המעלית, לחצתי על הכפתור, הדלת נפתחה. נכנסתי פנימה ולחצתי על כפתור מספר 5. זהו, עוד ארבע שניות תיסגר הדלת. "ניפרד כידידים" חשבתי לעצמי, והבטתי אל המראה. ואז גיליתי ששוב הולכתי שולל על ידי דמיוני. בדמיוני כבר הייתי במעלית הסגורה, עולה בשמחה לדירתי. אך המעלית טרם יצאה לדרכה ובמראה של המעלית ניבט אלי נמר ענק. התברר שהוא אכן מהיר במיוחד ושכל החששות שלי לגבי התוכניות המקוריות היו חששות אמתיים. הריח שעלה ממנו הזכיר לי בשר רקוב, שיניו הענקיות שנראו היטב בפיו הפתוח הבהירו לי עם מה אני הולך להיפגש בעוד מספר שניות. רציתי לעצום את עיני מרוב פחד אך העדפתי לקבל את המוות בעיניים פקוחות. "אני מוכן" לחשתי לעצמי "קחני, רבונו של עולם". הוא זינק. בדיוק בשנייה שהוא זינק, הדלת של המעלית החלה להיסגר וחבטה בו. הדלת נפתחה שוב מכיוון שהעין האלקטרונית זיהתה את הנמר והעין הזו אינה מבחינה בין אנשים תמימים לנמרים מורעבים. המכה הממה את הנמר והפריעה לו בביצוע מלאכתו הוא חזר לאחוריו המום והביט בדלת. עבדו עוד ארבע שניות והדלת החלה להיסגר שוב. הנמר נהם עליה וחשף את שיניו, אך ללא הועיל. הדלת נסגרה. רציתי לשיר ולרקוד אלא שידעתי שכל עוד לא נעלתי את הדלת בבית אני עדיין בסכנה. כשהגעתי לקומה 5 ונפתחה דלת המעלית, הבטתי החוצה בחשש. הוא לא היה שם. רצתי הביתה במהירות וניסיתי להוציא את המפתח מהכיס, הוא נפל. הרמתי אותו והכנסתי לדלת, הוא לא נכנס. טעיתי במפתח. מלמטה נשמעה נהמה עצבנית. מצאתי את המפתח הנכון, נכנסתי ונעלתי אחרי את הדלת.

יצאתי למרפסת הבית והבטתי למטה, ראיתי אותו יוצא לרחוב וזנבו שמוט מאחריו. כמו שמראים בסרטי הטבע את חיות הטרף שנכשלו בציד, מובסות.

הפעם ניצחתי אותו.