רעמים רעמו וברק הבריק
בני הקט זעק
ואזכור.
עת נותרנו שנינו בדד
ביום סגריר
ואפחד.
הוא, הגדול, ישב
מרותק בכיסאו
והאיר.
הנחתי ראשי על ברכיו
רווח לי
ואנוח.
הוא, אחי, שהיה
לי למשען
ולמשענה.
ואיננו.
תגובהתגובות