הרהורי עבירה

בס"ד

הצעקות החלו שוב. החברותא שליד עצרה מלימודה והשניים האזינו לחילופי הדברים, כמו תמיד הם ידעו שזהו הזמן בו "יהיה שמח". "אתה שוב חוזר על הדברים המרחפים שלך", צעק שי "אתה חייב להבין שבין החלל לכדור הארץ מפרידות שנות אור, ואנחנו נמצאים פה", הוא החווה באצבעו על הרצפה, "בכדור הארץ!" אוריאל האזין בשקט. הוא כבר היה רגיל לצעקות של החברותא הצעיר ובסך הכול הוא נהנה מהאכפתיות שהביעו צעקות אלו ומהניסיון האמיתי והכן להבין את הדברים עד תומם. "אני בכל אופן אנסה עוד פעם להסביר" הוא אמר. "הרהורי עבירה קשים מעבירה למרות שהעבירה היא המחייבת בעונש ולא המחשבות עליה, מכיוון שהחלק העיקרי באדם הוא הנשמה והחלק המרומם באדם הוא המח שבו בא במיוחד לידי ביטוי מקומה ומעמדה של הנשמה. המחשבות מעידות על מצבו של האדם כפי שהוא, שהרי גם אם הוא לא יבצע את העבירה הוא נמצא כעת במקום לא טוב, לא ראוי."

שי הביט אליו במבט מיואש, "מה יהיה איתך", הוא קרא, לקול צחוקם של החברותות הנוספות מסביב שכבר הצטרפו לראות את המופע הקבוע, "רק טייס כמוך מסוגל לייחס משמעות כזו למחשבות ולהרהורים שחלקם בלתי נשלטים, ופורצים אל מוחו של האדם גם ללא רצונו." הוא קבע בנחרצות: "תתעורר אוריאל, יש עולם בחוץ ושם קובעים רק המעשים, רק המ-ע-ש-י-ם!" היה זה סיום מוצלח למופע, הוא העביר את מבטו סביב לקהל הצופים הנאמן והמסור, הייתה חסרה רק קידה קלה בכדי להורות על סיומו המוצלח של מופע נוסף בסבב ההופעות של הצמד "אוריאל ושי". אכן צמד מעניין ומבטיח שהמפגש הפורה ביניהם תמיד הניב תוצאות ייחודיות.

אוריאל נדם. הביט בגמרא בשקט. גם שי התמתח, הסתובב סביב עצמו ושיחק עם הסרגל שבידיו.

אוריאל הוא בן למשפחה מופלאה, אב תלמיד חכם מופלג ושקוע בתורה ואם מחנכת ידועה. כרביעי מבין 12 ילדים, כמניין שבטי י-ה, מסלול חייו היה שגרתי למדי, תלמוד תורה, ישיבה קטנה ולאחר מכן ישיבה גבוהה. השיחות בבית נעו פעמים רבות על הציר של דברי תורה והלכה שונים ועל רקע זה התפתחה אישיותו כמי שרואה את העולם דרך המשקפיים התורניות. אירועים בודדים וחריגים השפיעו עליו השפעה רבה. אחד מהם כמעט גרם למשבר משמעותי אצלו.

היה זה בכיתה ו', בדרכו מהתלמוד תורה לביתו היה עובר כל יום ליד חנות ממתקים שכונתית. בעלי החנות היו מוכרים לו בפניהם אך מעולם לא ראה בהם בני שיח של ממש, הם היו נראים לו כמו יצורים מכוכב אחר, הוא לא הבין מה הם עושים בחייהם, מה מעסיק אותם ומה היא תפישת עולמם, הוא פשוט לא התייחס אליהם.  לממתקים הוא בהחלט התייחס, כמי שחי במשפחה מרובת ילדים ממתקים היו אירוע נדיר למדי בביתו. הוא היה עובר ליד החנות ומסתכל בשקיקה על הממתקים המוצגים מחוצה לה. לפעמים היה נעצר להתבונן בהם בהתעמקות יתירה ומנסה לשער מה הוא טעמו של כל אחד מהם, פעם אחת ברגע של התעמקות שכזו עלה בו ההרהור, אולי לקחת אחד, בעלי החנות עסוקים ואינם מרגישים, ולא יחסר להם ממתק אחד. הוא התבייש במחשבה הזו ומיהר להסתלק. אך המחשבה הטורדנית שבה ועלתה בו. בפעם השלישית שזה קרה בעודו עומד ומתבונן ואף מתקרב יותר ויותר לממתק הנכסף. הוא שמע לפתע קריאה לעגנית, היה זה בנו של בעל החנות, בן גילו של אוריאל. ילד שבדרך כלל היה עסוק במשחקים שונים ובשוטטות באזור החנות. הילד התקרב אליו ובעיניו מבט מבין. "מה אתה חושב, שלא הבנתי מה התוכניות שלך?" הוא שאל. "אתם כולכם שחקנים, פאות, כיפות, אבל בסופו של דבר אתם כמו הגנבים הכי גרועים שיש." הוא סיים את המשפט כשפניו קרובים מאד לפניו של אוריאל. אוריאל הסמיק, התבלבל, ניסה לומר משהו אך לא הצליח ופשוט החל לרוץ. הוא עוד הרגיש אבן שכמעט פגעה בו בזמן מנוסתו וראה מרחוק את בעל החנות מתבונן בו וצוחק יחד עם בנו ועם אנשים נוספים.

במשך כמה ימים שכב במיטתו קודח מחום, עבר זמן רב עד שחזר למסלול הרגיל של לימודים. שנים לאחר מכן היה מאריך את דרכו מהתלמוד תורה לביתו ועוקף את אותה חנות כשבכל פעם עולה בו שוב רגש הבושה הנורא. התחושה שהוא אינו יכול לסמוך על עצמו והתהום שעמד כל כך בסמוך אליה, עשו בו שמות.

שי הביט בו, "נו, אני רואה שאתה מתרגש ממני, בא נעשה הפסקה קטנה, אני צריך לשירותים, אתה בינתיים תשתה משהו ונמשיך ללמוד."

בדרכו לשירותים התבונן שי בתלמידים בבית המדרש. מי היה מאמין שהוא יהיה חלק מזה, הוא שתמיד עושה "דווקא". כבן לאב עורך דין ממולח ואם שמנהלת חנות גדולה, הצעיר מבין שלושה אחים במשפחה תל-אביבית ממוצעת, המסלול שלו היה ידוע מראש, אחיו הגדולים לומדים מנהל עסקים ומשפטים. והוא שנחשב מוכשר וחריף מהם היה אמור להצטרף אליהם. כולם ציפו ממנו לגדולות, במיוחד אביו שראה בו את הממשיך של המשרד בה' הידיעה. עד היום הוא זוכר מפגש עם אחד מראשי הפשע המאורגן בארץ, הלה התבונן בילד הג'ינגי שבא לבקר את אביו במשרד בעת שגם הוא הגיע לשם לייעוץ, שאל אותו איזה שאלה ושי ברוב תעוזה השיב בתשובה מפולפלת, המאפיונר הידוע לשמצה, שעוזריו עמדו לידו בחיל וברעדה, התבונן בו במבט חודר, הכניס את היד לכיסו והוציא שטר של 100 דולרים. "זו מקדמה" אמר לו "כשתתחיל לעבוד אצלי תקבל עוד". העוזרים פרצו בצחוק רם ומאולץ, ואביו שנכנס לחדר הביט עליו בגאווה.

אך משהו השתבש, הייתה זו ההתערבות המטופשת עם הר"מ שלו בישיבה התיכונית שגרמה לשינוי במסלול, הרב אמר בכיתה שהוא ינסה לשכנע את כולם ללכת לישיבה, חוץ משי שהוא מקרה אבוד. שי התקומם, והוא והרב התערבו על ארוחה במסעדה טובה. הרב אמר "זה כולל ארוחה גם לאשתי, אני בטוח שלא תלך לישיבה", ושי ענה לו בחדות "תביא גם את הילדים..."

הוא אכן הלך לישיבה, "דווקא", ולא סתם ישיבה, אלא כזו שנמצאת בהתנחלות ורק הקיצוניים יותר הולכים אליה. ההתאקלמות בישיבה הייתה קשה. זכור לכולם כיצד בשבוע הראשון של זמן אלול ראש הישיבה יצא מהשיעור הכללי ופגש את שי חוזר עם כדור בידו ממגרש הכדורסל. גם החברותא המבוגר, אוריאל, שהגיע ממקום אחר לחלוטין עורר בהתחלה התנגדות רבה אצל שי. אך בסופו של דבר שי מצא את עצמו בתוך ההווי הישיבתי והוא גם למד להעריך את ידענותו והתמדתו של אוריאל שהפך להיות עבורו מדריך ומורה, אם כי תמיד הרגיש שונה ממנו ומנוסה יותר. יום אחד הגיע שי לשבת בביתו שבתל אביב כשעליו טלית קטן מצמר עם הפסים השחורים הנראים למרחוק מתחת לחולצתו. כשאמו הנדהמת שאלה אותו, מה זה והאם לא חם לו עם בגד צמר. הוא הסביר לה שזה יותר טוב וזה ממש נעים לו ללכת עם זה. סבתו שהייתה במקרה לידם אמרה מיד בציניות "אני בטוחה שכך". הוא חייך אליהן חיוך של מי שמבין דברים.

כיום, ארבעה חודשים לאחר שנכנס לישיבה הוא כבר התחיל להרגיש בשר מבשרה וכמי שבוודאי יהיה מעמודי התווך שלה, כמו שאוריאל נחשב בה היום...

כשעמד ליטול את ידיו, לאחר השירותים, הוא ראה את עצמו במראה, רציני יותר משהיה פעם, זקנקן מציץ בשיפולי פניו, וציציותיו מתבדרות בחוץ. לפתע הותז עליו ספל מים והרטיב את חולצתו. הוא שמע את צלצול הפלאפון המעצבן של העומד לידו, שמיהר לענות ועל כן הפיל את ספל המים מידיו. הוא הכיר את הבחור רק בפניו ובשמו, היה זה מאלו שהסתובבו בישיבה והשתתפו לעיתים בשיעורים, בחור מגודל ולא עדין במיוחד, כאלו ששי כבר פגש הרבה מסוגם בתל אביב.

"אני כבר יוצא מכאן" אמר הבחור לפלאפון, ותוך כדי כך דחף את שי שהפריע לו בדרכו, "יש פה איזה פיצקעלה שמעכב אותי, רק שנייה".

הדם עלה לשי לראש, זה כבר היה עלבון שלישי בתוך מספר שניות. הוא חסם את היציאה במלוא גופו. "אתה בטוח שאתה יוצא?" הוא סינן. המורה בחוג לקראטה תמיד הזהיר אותם מאגרופים לאזור מפתח הלב "זה רק להגנה עצמית" הוא היה אומר "המכה עלולה להיות קטלנית". שי התכונן והתכוונן, הוא שכח מי הוא ומה הוא. הייתה לו עכשיו בעיה מגודלת שהיה עליו לסיים ומייד.

יד נעלמת תפסה אותו מאחור ומשכה אותו בכוח. הוא ניסה להתנגד, להגיב, אך המשיכה הייתה חזקה והוא הרגיש שהוא נמשך ונמשך וחוזר לעצמו ולמקומו. הוא הביט אחורה. היה זה אוריאל.     

הוא השפיל את מבטו לרצפה.