לעת ערב כשאשקיף מחלוני
אחזה בך לוחשת, מרגיעה את יגוני
וכשאת נופלת נטושה בין החולות,
אני אקרא לך אליי בשני קולות
וכשתביטי בי מבעד לווילון הזמן,
אזי אולי הגיע תורי, אולי אני כבר מוכן
וביופייך המשכר אני כעת טובע,
וקולות של מים זורמים ממעיין נובע
ורודף אני אותך בלילות בלי שינה
ואת מביטה אחור ואינך מאמינה
כמה הרס, כמה עצבות השארת מאחור
וחיוך שנשאר תלוי באת לעקור.
ודואב אני על כל מילה,על כל רגע מתוק
וזכרך, זכרך נמוג
ובליבי החורף מכה, עוקב אחר צעדיי
וליצן מרושע קורע מסכה מעל פניי,
מגלה את הרוע שבתוכי הסתתר
ושוב קורא לך, זועק לך, לא מוותר
ורודף אני אותך בלילות בלי שינה
ואת מביטה אחור ואינך מאמינה
כמה הרס,כמה עצבות השארת מאחור
וחיוך שנשאר תלוי באת לעקור.
ודואב אני על כל מילה,על כל רגע מתוק.
וזכרך, זכרך נמוג
וכעת, הנני כאן, כורע ברך לרגלייך,
זוחל בין קוצים ודרדרים את כל הדרך עד אלייך
הוזה אותך, וחולם בחלומי הרחוק.
וזכרך, זכרך נמוג.
תגובהתגובות