בס"ד
הייתי באמצע לימוד למתכונת כשמני נכנס לחדר שלי. המשכתי לעבוד כאילו לא שמתי לב. חשבתי שהוא יבין את הרמז, אבל לא. הוא התיישב על המיטה.
"הי, תגיד, שמעת?"
"מה אני אמור לשמוע?" (בין האינטגרלים לסינוסים, אני מלמל לעצמי)
"יש עליה המונית להר הבית עכשיו"
"אה, וואלה? אז אם זו הפונקציה הנתונה, אז.."
"אויש, נו, ישראל, למה אתה צוחק עלי?"
"מי צוחק? אני?"
"אז תקשיב שניה. לא שמעת ש---"
"עוד פעם? אין לי עצבים לשטיות האלה. הבנת? יש לי מחר מתכונת, 006, לא בא לי להיכשל שוב." [וגם 85 זה נכשל, חשבתי לעצמי]
מני מנסה פעם אחרונה. "היום הוא הגיע, ממש עכשיו. זה טרי.."
"מני, די, עוף לי מהחדר, אין לי עצבים לעצרות תפילה עכשיו. אני מתפלל לרפואת הרב אליהו מכאן. סבבה? יאללה, ביי."
מני מושך בכתפיו. בעודו יוצא מהחדר אמר משהו, בחצי קול. "אמרת משהו?"
"לא, לא, זה בסדר. בהצלחה. אני רק לא בטוח שתהיה מחר מתכונת".
כן, בטח לא בטוח. ככה זה כשהממוצע השנתי 65. מקווים שהמורה לא יגיע ביום של המתכונת שיהיה עוד יום ללמוד.
פתחתי את הספר העבה של בני גורן. "נתונה הפונקציה הנ"ל. חשב את הנגזרת, נקודות הקיצון ושרטט סקיצה של גרף הפונקציה."
בזזזזזזזז...
קבלתי הודעתSMS חדשה. אנשים לא יבינו שאני באמצע מתכונת? לא יבינו??
"קבלת הודעה חדשה", מודיע לי הסמיילי החמוד שעל הנייד שלי. "ישראל, תתקשר אלי דחוף. אלישיב." אח שלי. מה הוא רוצה עכשיו? זה כל כך דחוף? לא יקרה שום דבר אם אני אתקשר אחרי שאגמור ללמוד את הפרק הזה.
כיביתי את הפלאפון, נעלתי את הדלת. לשם ביטחון ניתקתי את הטלפון. ככה אני בטוח מפני הפרעות.
"עם קדוש! הרינו מודיעים בזאת על..."
איך לא חשבתי לסגור את החלון! אוף. כל הדוסים עם התרומות שלהם. כבר תיארתי לעצמי מה תהיה ההודעה. "ילדה בת 4 זקוקה להשתלת מח עצם בדחיפות. לתרומות חייגו לוועד העולמי..."
אבל בכל זאת. קלטתי משהו.
נעמדתי ליד החלון והקשבתי.
"עם קדוש! אוטובוסים יוצאים לכיוון ירושלים מהכיכר המרכזית. אני חוזר, כל העת יוצאים אוטובוסים, אנא הצטיידו במים ואוכל לילדים הקטנים. טאטע זיסא מיילך!"
וזהו.
מה? ירושלים? איך כל השביעיסטים והשמיניסטים יוצאים שבוע לפני הבגרות במתמטיקה? יש להם ראש לזה?! לירושלים? עכשיו?!!?
העפתי מבט בשעון. השעה 15:25. נלך לכיכר, אמרתי לעצמי. נראה מה הרוחות, אולי בכל זאת שווה להישאר.
למראה הגשם התעטפתי במעיל החדש שקניתי בקסטרו. זה שאימא שלי שילמה עליו 380 שקל. יצאתי.
את הרחובות מלאו המוני בני אדם. המונים. מעולם לא ראיתי את השכונה עמוסה כל כך. ים צבעוני ויפה. "בודאי כולם רוצים לדעת למה נוסעים לירושלים," אמרתי לעצמי.
"הנה אתה! ישראל! איפה היית? התקשרתי כל כך הרבה פעמים ולא ענית!!" זה היה אחי הגדול. אלישיב.
"אלישיב, מה קרה?" צעקתי לו לתוך האוזן. אני חושב שהוא לא שמע בגלל הרעש העצום שהיה שם.
"בוא, בוא" משך לי את היד.
הלכתי. הייתה לי ברירה? הבנתי שלמתכונת הזו לא אהיה מוכן כמו שצריך. מילא, יש עוד אחת.
עלינו על האוטובוס. "אז אתה שומע ישראל?" אלישיב דיבר במהירות, בלי נשימה כמעט. "המשיח כאן. הוא ממש כאן. הרב אליהו שוחרר מבית החולים, גוש קטיף בידינו, דודה חנה רואה! תאר לעצמך! היא ראתה אותי!!! פעם ראשונה!!! ו----"
"רגע רגע רגע..." אני אומר לו. "אני לא מבין. מה המשיח פה? מה אני אמור לעשות? לשיר 'משיח משיח'?"
אלישיב לא ענה לי. הוא הביט בכביש ירושלים תל אביב כשעיניו זורחות. מבטו היה חולמני.
"אלישיב! ענה לי! אלישיב! א-ל-י-שיב..."
פתע קלט את את פנייתי. "כן? נו, ישראליק, אתה מאמין?? יש בית מקדש! עבודת כוהנים! קרבנות! ירושלים שלימה! והלווים מזמרים!".
לא. אני לא מאמין.
רגע, מה עם המתכונת במתמטיקה?
יו, אני חולם?
משיח פה?
אני צועד עם אלישיב בירושלים. חולם. את פניי מקדם ה"ים הלבן"- מאות כבשים מובלות לבית הקודש... קרבן הודיה לה' יתברך.
ואני הולך עם הגיטרה. האצבעות אינן פורטות על המיתרים, הן פורטות על הלב.
והגיטרה מזמרת מעצמה- "מזבח חדש בציון תכין ועולת ראש חודש נעלה עליו..."
תגובהתגובות