ים.
למה בכל פעם שמוזכרת המילה הזו עולה לי רק תמונה אחת לראש?
והיופי שלו,הריח שלו,מגע גרגירי החול בכף ידי, והרוח המלטפת לעת שקיעה,
הכל מציף אותי כאילו רק אתמול קרה?
למה בכל פעם שמדברים איתי על טבע אני חוזרת דווקא לשם?
למה בכל פעם שמזכירים שקט,רוגע,שלווה פנימית,אני מוצאת עצמי מהרהרת בו?
למה בכל פעם שמדברים על תפילת אמת,אני שבה לתפילה האחרונה מולו,
כשהשמיים נצבעו באדום ארגמני,וחשתי כי בדם ליבי נצבעו?
למה גם היום,שנים אחרי,עוד עולה לי גוש בגרון,עוד שורפות העיניים?
למה עדיין,בכל פעם מחדש,הבטן עוד מתכווצת לי בגעגוע?
ולמה, ריבונו של עולם,הכאב לא פוחת במאום,לא שוכך?
תגובהתגובות