בס"ד
אסתר פנים
הוא לבש את מדי החייל החדשים שלו, לקח את הרובה הגדול שאבא אמר שהוא הרובה הכי טוב שיש לצה"ל והוא גם משמיע קול של ירייה, ממש אמיתי.
הוא חייך לאימו שמרחה על פניו אודם בצבע שחור כדי שיהיה לו שפם – כמו לכל מפקד מפורסם.
ואז כשאמא צילמה אותו בכניסה לגן הוא חייך את החיוך הגדול מכולם, חיוך של חייל קשוח, אבל לא ממש, שאמא לא תפחד ותברח.
* * *
הוא חזר מהגן מדלג, משלוח מנות עמוס כל טוב בידו האחת והרובה בידו השניה. הוא נכנס לביתו.
אך לפתע משהו השתנה, מישהו עמד בסלון ליד אמא, מישהו רע עם רעלה שחורה. החייל הגיבור לקח את הרובה – וירה. הוא התנפל עליו מאחורה ותפס לו בחולצה.
"אתה לא תתקרב לאמא שלי! לא כשאני כאן!" הוא צעק בקול, מטפס על כתפיו של האיש לפני שיגיע לאמא.
הוא שמע אותו צוחק צחוק גדול וקולני, צחוק מוזר, צחוק שכבר שמע בעבר.
"אני נכנע! אני נכנע!" קרא האיש במסכה השחורה וכרע על ברכיו מול הילד.
החייל הקטן עמד נבוך, כל כך מהר הוא נכנע?
"תוריד את המסכה!" קרא, הרובה קצת רעד, אבל הוא לא פחד.
האיש בשחור הוריד את המסכה מפניו, מחייך.
הוא עמד מול מוכה תדהמה. אבא?
"אבא?! בכלל לא הפחדת אותי!" הוא שילב את ידיו בפרצוף רציני. "אני אפילו ניצחתי אותך!"
הוא התחיל לצחוק, כמו אביו ורץ אל ידיו המושטות אליו לחיבוק...
***
לפעמים ה' מסתתר לנו, מתחבא.
לפעמים שחור לנו וקשה למצוא את הטוב, אבל הוא שם,
רק מחכה לתת לנו חיבוק חם...
**
יורבית יקרה, תודה על ה-כל!
פורים שמח – באהבה!
תגובהתגובות