פעמיים ח"י

פקחתי את עיניי, ופרצתי בבכי.

____________________

נסענו שנינו בדממה, אחרי שהחלטנו שהרדיו סיים את תפקידו להיום. לא היה צריך אותו, במילא המחשבות רצו בפול ווליום. אנחנו ביחד כבר יותר מחצי שנה, ועכשיו נוסעים למצפה יפהפה על המדבר וירושלים.
מעניין מה עובר לה בראש. נו, הוא הבין הבסוף את כל הרמזים, היא בטח חושבת. הרמזים שלה, הרמזים של המשפחה שלה, וכמובן גם את הדרישה המפורשת של אמא שלה, רק חודשיים אחרי שהכרנו.
כמה אני מקווה שהיא צודקת, כמה אני מקווה שבאמת הבנתי את הרמזים. שגם היא הבינה. הסתכלתי עליה בחצי עין, תוך כדי נהיגה. מעולם לא ראיתיה כה יפה. שערה הארוך אסוף בצניעות, נותן את מלוא תשומת הלב לעיניה הכחולות כל כך, עיניה האוהבות כל כך. בגדיה היו מעט חגיגיים מהרגיל, כאילו שהיא כבר יודעת איך יסתיים הלילה הארוך הזה. היא במתח, ראיתי, אחרת לא הייתה מבקשת שאגביר קצת את המהירות. הגברתי. מוזר, היא בטח כבר יודעת מתי אני נוסע לאט למקום מסויים. כשאני מפחד להגיע.

בסוף הגענו. כל פעם שאני מגיע לתצפית הזו, הלב מחסיר לפחות שתי פעימות. חמישה ספסלים, שני זוגות שהגיעו לפנינו, מדבר אחד שנפרש לרגלינו, ואם רק נסתכל מערבה נוכל לזהות מרחוק את מקום תפארתנו, מקום חורבננו. קיוויתי שלא יהיה קר, ונראה שהרוחות אכן נענו לתפילתי. בכלל, לא יכולתי לתנאים טובים יותר הערב. המצפה היה שליו, כל אחד מהזוגות שהגיעו לפנינו יושב בשקט בפינה משלו. הראות הייתה מצויינת, הנוף כמובן נפלא, והיא הייתה כל כך יפה.
אפילו הפלאפונים שלנו נשארו בתיקים, ברכב. הדבר היחיד שאולי יכל לשפר את האווירה, זה הפק"ל קפה שלי, שטייל לו בצפון עם הוריי.
התבוננתי בה, מתפעלת מעוצמת הנוף במקום, ואני מתלבט אם יש לי את האומץ להסביר את הסיבה לערב הזה. אחרי שהחלטתי שהתשובה היא שלילית, נתתי למכתב שלי לעשות את העבודה.
היא פתחה את המכתב, מופתעת, ונתקלה –לפי התכנון- בפתק הקטן שצירפתי אליו היום. "מיכל, לא אמרתי לך את זה עדיין, אבל שתדעי שאני אוהב אותך. תמיד. נ.ב. והלוואי שתזכרי שגם את אוהבת אותי. וכן, אני יודע. אסף." נראה היה שהיא עומדת לבכות, אבל כשהיא התחילה לקרוא את המכתב, עיניה האוהבות ומלאות הדמעות, התחלפו אטא אט בעיניים פגועות, מרחמות, לא מבינות. עיניים שלא מעכלות. תיארתי לעצמי את מה שעובר לה בראש, ובלב. כמו שאני מכיר אותה, היא לא פספסה שום דבר במכתב. לא פספסה את התאריך של לפני חמש שנים וכמה חודשים, כשהיא הייתה בקושי שביעיסטית, ואני כבר שמיניסט עם רגל וחצי אחרי תיכון. היא בטח ראתה שהמכתב ממוען לר"מ שלי אז, ולא הבינה מה הוא עושה אצלה בידיים. והכי גרוע, שהיא קוראת את הייאוש שבין השורות, ואת מה שכתבתי במכתב. היא קוראת את הסודות הכי כמוסים שלי, הכי אישיים שלי, הכי צנועים.
הכי פחות צנועים.
זהו, נתתי לה להיכנס לחדרים הכי סגורים בלב שלי, חדרים שנעולים על סורג ובריח אי שם בעבר שלי. עכשיו היא יודעת איך זה לגדול בבית הכי פתוח וחופשי בעולם, איך זה להיות מתבגר כשכל הפיתויים עומדים במרחק של שתי הקלקות והשתקת רמקולים, ולפעמים גם זה לא. עכשיו היא מבינה, שבעצם אני חיה. אני אולי נראה כמובן אדם, הולך על שתי רגליים ואוכל עם סכין ומזלג, אבל בפנים אני חיה. בפנים, אני כל כך חיצוני. תברחי, היא בטח אומרת לעצמה, תברחי, משוגעת.

ידיי רעדו בזמן שהוצאתי את העוגה מהתיק. ובעוגה תקועים להם שני נרות צבעוניים, בולטים על רקע השחור-שחור הזה של השוקולד. מיכל סיימה לקרוא את המכתב, והסתכלה עליי כלא מבינה. התלבטתי, אם היא לא מבינה מי אני, אושפשוט לא מבינה למה אני מחזיק ביד "עוגת הבית" עם שני נרות תקועים בליבה, כשהנרות מכובים, מזכירים לי את הגפרורים ששכחתי בפק"ל. "אסף, אני..." – "מזל טוב. מזל טוב לי. רוצה לחגוג איתי? יש לי היום יום הולדת שנתיים. לפני שנתיים נולדתי מחדש".
הרעד בידי גבר. התפרקתי. סיפרתי לה הכל, הכל מההתחלה. על הסקרנות, על ההנאה המשקרת, על הנסיונות, על האכזבות. על כמה פעמים שהפסקתי, ועל בדיוק אותו מספר פעמים שהתחלתי שוב. כמעט בדיוק. סיפרתי לה, איך בסוף, לפני שנתיים, הצלחתי. ניצחתי. כלומר, ניצחתי בינתיים. אני נלחם כל יום, אמרתי לה. "אני נלחם, ובעזרת ה', עם הרבה תפילות, אני מנצח. אני נלחם, ואני כבר מוכן. מוכן להיוולד שוב, מחדש. אני מוכן לקראתך, אני מוכן בשבילך." כך אמרתי.
הוצאתי לאט את העוגה השנייה מהתיק, ובה תקוע פרח. "תחגגי איתי? מסכימה? אני  רוצה לחגוג את היום נישואים הראשון שלנו. זה עוד שלושה חודשים מהיום. כלומר, אם האולם ההוא שאהבת יהיה פנוי".
עיניה נדדו מהפרח למכתב, ומהמכתב לעיניי. עיניה היפות כל כך, המבינות כל כך, הסתתרו באיטיות מאחורי מעטה של דמעות, והיא פרצה בבכי.

____________________

מעולם לא הבנתי למה "פורצים" בבכי. אצלי הבכי הוא תמיד תוצאה של תהליך ארוך, שסופו במין בכי שקט כזה, עדין. הוא לא "פורץ", הוא דופק בדלת, מעונב, ויושב בתרבותיות על כוס קפה. אל תראו אותי כזה "קר", אתם בטח מבינים כבר למה לא בכיתי. בכל זאת, הפק"ל היה אצל ההורים שלי.

____________________

הורדתי כבר את מיכל בבית שלה, ונהדתי שקוע במחשבות. צ'קלקות כחולות וחשודות מאיזור הרחוב שלי גרמו לי, אינסנקטיבית, להאט את מהירותי. הרחוב היה עמוס בצורה לא רגילה, לא נורמלית, לשעה כזאת. היי, זה האוטו של אחותי שם, בפינה. בטח באו לבקר אותנו, עם כל האחיינים. יהיה שמח מחר, כשאני אודיע להורים.
מצאתי חניה ובאתי להיכנס לבית. כבר כמעט שכחתי את המשטרה שחנתה ברחוב, עד שראיתי שהדלת של הבית פתוחה. עד שראיתי שיש שני שוטרים בתוך הבית שלי. מוזר, מאוד מוזר.
התקרבתי, בזמן שאני מוציא את הסלולרי מהתיק. 36 שיחות שלא נענו. פעמיים ח"י. היו לפחות עשרים איש שישבו לי בסלון, קרוב לשתיים בלילה. בחיי, שמעתי אותם קוראים לי, הרגשתי שהם מחבקים אותי, אבל לא הבנתי. לא הבנתי, לא הבנתי, לא הבנתי.
אסף, אל תבין, אל תאמין להם.
ראיתי את אחותי, עיניה אדומות, גופה רועד. "אסף...אבא ואמא... משאית...", היא ניסתה להגיד, מתמוטטת בזרועות בעלה, כשהוא, מצידו, פנה אליי. "הם נסעו לכיוון עפולה, נהג משאית נרדם מולם. לא היה להם סיכוי. מצאו אותם לפני שלוש שעות. ניסינו להשיג אותך, לא היית זמין. אסף," הוא הביט בעיניי, "אנחנו נעבור את זה. ביחד." ניסיתי להגיד משהו, ניסיתי לחבק את אחותי, ניסיתי להבין מה לעשות. לא הצלחתי, אז התיישבתי על הספה, נזהר לא להדביק אחרים בקללה שהוטלה עליי, ובהיתי.
רטט עקשני בכיס. מיכל. היא מבוהלת, קרה משהו? יש לה איזה עשרים שיחות שלא נענו מאחותי ומהבית שלי. "בואי", לחשתי, "רק תבואי". אולי היא ניתקה, אולי אני ניתקתי, אולי בכלל המשכנו לדבר. אבל מה שאני זוכר, זה שבאיזהו שלב, דפדפתי בהודעות, עובר ברפרוף על כמה בסגנון של "איפה אתה? תחזור אליי דחוף", עד שהגעתי לאחת, שנשלחה רק לפני שלוש שעות וחצי, בחיים הקודמים. "תודה רבה על הערכת קפה! נהננו מאוד, אנחנו בדרך הביתה." והמשכתי לבהות.

____________________

עצמתי את עיניי, עצמתי אותם חזק כל כך, שסוף-סוף יכלתי לראות אותם. הנה היא, אמי, מקושטת במיטב בגדיה, נר בידה האחת, ובידה השנייה היא נוגעת-לא-נוגעת במיכלי, לבנה. והנה גם אבי, עומד לידי בחליפה, גאה ומרגש, לא שם לה שהוא מחזיק בידי עד שכואב. כל כך כואב. והנה אני, לוחש תפילה עתיקה שחיברתי רק אתמול:
"יהי רצון מלפניך, ה' אלוקיי ואלוקי אבותיי. אנא אלי, זכנו לבנות בית של תורה, בית של אהבה, של עבודה ויראת שמיים.
שנראה רק את האור, ולא את החושך. שנמצה את הטוב שבנו, ונשעבד את הרע. שנאהב.
אנא ה', שנהפוך את השניים לאחד, ואת האחד לאינסוף. את האני לאנחנו, ואת האנחנו לנצח. שנאמין בך. שנאמין בנו.
אנא ה', שנדע להגיד תודה. תודה. תודה."
שפתיי דובבות תפילה, ודמעה בודדת פורצת את מחסום עפעפיי הסגורות.

פקחתי את עיניי, ופרצתי בבכי.