היא הרימה את השלט, והניפה אותו לכל עבר, בעודה צועקת סיסמאות שנונות להפליא לכל עובר אורח. כיכר פריז, מול בית ראש הממשלה, הייתה מלאה בהמון אדם. כולם התאספו שם כדי לעורר את מנהיגם הרדום שאינו עושה דבר וחצי דבר למען החייל החטוף, גל שלום.
גל נחטף ביום שישי ה10 ליוני 2014, בסביבות השעה 9:00 בבוקר. הוא היה חייל עייף בדרכו הביתה, למיטה, למנוחה, ולהוריו הדואגים. בניגוד לחוק האוסר זאת עמד גל בטרמפיאדה וחיכה לטרמפ הגואל. הטרמפ ככל הנראה הגיע, אך גל לא הגיע למחוז חפצו. על פי ההערכות גל עלה לטרמפ, לאחר שלא זיהה שום סממן מחשיד בנהג ובאדם שישב על ידו. גל עלה לטרמפ ומאז נעלמו עקבותיו. הוריו אביגיל ונחום שלום חיכו לו בבית שעות רבות, עד שהדאגה החלה לכרסם בליבם, והם התקשרו לגורמי הביטחון, ואלו יצאו בחיפושים נרחבים שככל הנראה נמשכים עד היום.
דקלה הביטה סביבה בסיפוק. כל הנאספים כאן ובעיניהם כאבם של הורי החייל, כל אלו נקראו על ידה לדגל. כל ההפגנה הזאת היא מעשה ידיה להתפאר. דקלה נפגשה עם אביגיל ונחום פעמים רבות. הם חיבקו אותה בחום והודו לה אינספור פעמים על כך שהיא מקריבה מזמנה ומחייה הפרטיים על מנת לסייע לקירוב השחרור של בנם האהוב.
דקלה חשה בליבה גאוות אין קץ. היא מבטלת את זמן לימודיה על מנת לסייע רבות למשפחה שאיבדה את בנה לשבי החמאס העוין, ואין פוצה פה.
דקלה זעמה על ראשי המדינה, ובכללם ראש הממשלה. רה"מ לא עשה דבר למען שחרורו של גל. הוא נהג לנאום רבות בכינוסים רבי רושם בפני מנהיגי עולם ומדינות ובכל פעם היה אומר שוב ושוב שמדינתו פועלת בכל האמצעים האפשריים בכדי לשחרר את החייל החטוף. הדבר הרגיז את דקלה מאוד. הרי ישנה דרך אחת שניתן וצריך להשתמש בה וראש הממשלה לא מממש אותה- עסקת שבויים. הרי פעולה צבאית אינה מעשית, מפני שהיא מסכנת את החייל ואת מחלציו. עסקת חליפין לעומת זאת תתרום רבות לכל הצדדים. המחבלים יחזרו לחיק הוריהם הכמהים לשובם, ובודאי יעברו לשוויץ או למדינה חופשית אחרת ויפרשו מן הטרור לנצח,וכמובן גל שלום יוכל סוף סוף לשוב לחיק הוריו ולחיק המדינה הסוערת מחטיפתו.
שיירת מכוניות מפוארות יצאה מבית ראש הממשלה, ודקלה סחפה אחריה את ההמונים שליוו את השיירה בקריאות "אל תנפצו את החלום! שחררו את גל שלום!". דקלה הביטה בעיתונים הזרוקים בערימות על יד המאהל. כותרות העיתונים סערו בימים ההם. רשימת המחבלים המועמדים לשחרור כללה את פָארֶס שפק, אותו רוצח צעיר שטבח בחמישה בני משפחה אחת בהתנחלות דתית. דקלה כאבה את כאב המשפחה, אך בליבה חשה ריחוק ודחייה מאותם אנשים שחיו על אדמה כבושה, ובאופן טבעי באו על עונשם.
הימים עברו. כותרות העיתונים החלו לבשר על חתימה קרובה לקראת עסקת שבויים. המדינה סערה ורגשה, ודקלה חשה באושר הפושט בכל איבריה. ודאי לכשישוחרר, גל יופגש עמה ע"י הוריו, שיספרו לו כמה פעלה למענו, כמה לילות עשתה כימים כדי שהוא יכול לשוב הביתה, אל שדות הירק המוריקים שעל יד ביתו. היא ידעה שקרב היום ובקרוב כולם יהיו מאושרים- משפחת החטוף ומשפחות המחבלים.
היום הגדול הגיע. מאות כתבים מכל רחבי תבל התייצבו על קו הגבול בכדי לחזות ברגע המרגש של איחוד המשפחה עם הבן האבוד. בשעות המוקדמות של הבוקר יצא לדרכו אוטובוס מאובטח ובתוכו כל המחבלים המשוחררים. על קו הגבול של עזה עמדה משפחת שלום. אביגיל ונחום עמדו שם חבוקים, עטופים בדגלי ישראל, ובעיניהם עומדות דמעות התרגשות שהתנקזו במשך הציפייה לשובו ועכשיו מתפרצות בבת אחת.
ואז מתוך ענן האבק שעל גדר הגבול הופיעה שיירת מכוניות ובתוכה שעט אמבולנס עזתי.
כולם נאלמו דום, חששו ממה שעתיד לקרות ברגעים הבאים. רופאים התקרבו לאמבולנס, אך הם הורחקו מיד. דלת הרכב נפתחה ומתוכה יצאו כמה אנשים נושאים אלונקה שעליה שכוב גל שלום, במצב קשה.
קמה מהומה. מצלמות הבזיקו, עיתונאים כיוונו מיקרופונים ולחשו דברים למאזיניהם בבית. הוריו של גל צפו בזעזוע ובשמחה מהולה בעצב. הם ציפו לראות אותו עומד על רגליו, רץ לעברם ומחבק באושר. "לפחות הוא חי" לחש נחום וחיבק את כתפה של רעייתו הבוכייה.
המשפחה לא הורשתה להתקרב לחייל המשוחרר שהונשם עתה בידי רופאים ישראלים.
אט אט המהומה שכחה וגל נלקח לבית החולים הישראלי סורוקה בבאר שבע.
גל היה מאושפז בבית החולים כבר כמה ימים. משפחתו יכלה רק לשבת ליד בנם המורדם ולאחוז בידו שהייתה מלאה בפצעים. לאחר עשרה ימים קשים של ניתוחים וניסיונות החייאה גל שלום נפטר במכאוביו, והוא בן 21.
דקלה כאבה את כאב המשפחה. היא נתנה דרור לדמעותיה לא פעם, גם בלילות כשהייתה לבדה. דבר אחד ניחם אותה וזו הידיעה שלפחות למשפחתו של גל יש קבר לעלות אליו, יש אבן קרה שיוכלו להישען ולבכות עליה, והעובדה הזאת קיימת הרבה בזכותה.
חצי שנה לאחר מכן הפצעים בנפש הצעירה של מדינת ישראל כבר הגלידו, וכך גם הפצעים בנפשה של דקלה.
ביום קיצי שטוף שמש ושטוף רוע נחטף חייל צעיר בשם אליהו אוחיון, והפעם את האחריות על האירוע נטלו ארגון החיזבאללה.
שוב קמה סערת הפגנות רבות משתתפים, ושוב הייתה זו דקלה שניצחה על האירועים.
דקלה נעמדה שם שוב, אוחזת בשלטים עם סיסמאות הקוראות לראש הממשלה לקום מתרדמתו. היא הביטה סביבה, בכל ההמון הנסער, וחשה גאווה בליבה. "זה עבד פעם אחת, זה יעבוד גם הפעם" אמרה לעצמה בקול.
לפתע,מתוך ההמון הגיח אדם בעל חזות מזרחית, אם אבחנה אותו נכון. הוא הוציא נשק קצר והחל לירות לכל הכיוונים ללא אבחנה. דקלה קפאה על מקומה. היא לא שמעה דבר, רק ראתה אותו עם מבט אחוז טירוף, שטוף רצח, יורה באנשים הבורחים מפניו.
ברגע מבעית אחד מבטו התמקד בדקלה. היא זיהתה את פני המוות האלו. זה היה פָארֶס שפק שטבח בבני המשפחה המנוחה. הוא כיוון את הרובה אל דקלה, ומבלי להודות לה על כך שפעלה כה רבות לשחרורו לחץ על ההדק ושחרר צרור לעברה.
דקלה לא זזה. בשבריר השנייה לפני שהכדורים פילחו את ליבה עלתה בה מחשבה ספק אנוכית, ספק הגיונית לגמרי- אולי בעצם זה היה חסר כל הגיון. בשבריר השנייה שלפני המוות זעקה דקלה לגל שלום שאולי מביט בה מבעד לעננים, שאולי טוב היה אם החלום היה מתנפץ. היא זעקה לגל " עכשיו אתה מרוצה? עכשיו שהגעת אל המנוחה הסופית? תראה למה גרמת. גרמתי.." .
ושבריר השנייה נגמר והתנפץ לו. כמעט כמו החלום.
תגובהתגובות