העבודה הקשה והמתישה לא הסתיימה עם חזרתה לבית, הילדים הסתערו עליה מבקשים את תשומת ליבה, הניקיון של הבית לא נעשה מאליו, ובשעות שהעינים כבר כמעט נעצמו עוד היה צריך לגהץ. לעתים גם נותרו מטלות שונות מהעבודה, אלו כבר נעשו באפיסת כוחות מוחלטת, נים ולא נים.
היה קשה מאד.
אך הכל היה כדאי. מדי פעם נשמע קול הלימוד ברקע. היא לקחה על עצמה את הכל בשביל לשמוע אותו, חזק, עוצמתי, מנגן בניגון שאין לו מילים, ניגון היוצא מן הלב ונכנס אל הלב.
הוא לקח על עצמו את המשימה הזו בכל הרצינות. לא היה דבר שעמד בפניו, יום ולילה כולם קודש ללימוד ולתפילה. בכל דרך אפשרית הוא קידם את לימודו, גם הוא כרעייתו לא פסק מלימודו עד אפיסת כוחותיו. לעיתים היה מתעורר בבוקר ליד הספרים בהם עד הגה עד הירדמו. בכל נושא בו הוא עסק הייתה שליטתו מדהימה וכל שיחה איתו הסתיימה בהתפעלות של הצד השני על הדברים שנשמעו.
אכן עלה בידו.
פרנסי הקהילה ששמו פניהם אל הבית הצנוע ידעו היטב מה הם מחפשים ולאן הם הולכים. שמו הלך לפניו כאחד המעולים ביותר, וכל מי שהיה לו יד ורגל בעניין, המליץ עליו. בסלון הבית ההצעה הייתה ברורה, "כבוד תורתו מיועד לרבנות עירנו, ויפה שעה אחת קודם". במטבח ישבה היא ומחתה דמעה, "יש שכר לפעולתך".
ביום הראשון לרבנות, לאחר סיומו של יום מלא טקסים ומפגשים, ולאחר שיצאו כולם מן הבית, הוא לא השתהה, שלף מייד את הגמרא המוכרת ושקע בלימוד. היא הביטה בשמחה על המחזה, יודעת שבעצם דבר לא השתנה.
חלפו שנים. מתברר שלרב עיר יש כמעט אין סוף דברים באחריותו. כל פעם שהסתיים טיפול בנושא אחד צץ לו נושא שני ושלישי. מי שיש בו יראת שמים דורש ומחפש מה צריך תיקון והיכן. לעיתים אחרי יום כזה של התרוצצות, פגישות, דרשות ובקשות, ועוד שיחת טלפון ועוד אחת. הוא התיישב על הספה באפיסת כוחות, ולאחר מכן פנה לחדר השינה. הגמרא נשארת מיותמת.
פעם אחת נשמעה שיחה שכזו, היא במקרה שמעה אותה. אחד הנכדים פנה לסבא ושאל האם נכון שבמקרה מסוים הדין הוא שאסור, וסבא השיב "בוודאי!". "היכן זה כתוב, סבא?" שאל הנכד הצעיר בתמימות. התשובה השתהתה לרגע, "איני זוכר" הוא ענה, ועננה קלה חלפה על מצחו הנאה.
התשובה נתקעה כחץ בליבה.
אזי המחלה התפרצה, כשהיא עוד לא בימי הזקנה. הם כיתתו רגליהם בין הרופאים אך ללא הועיל, גם מעבר לים לא מצאו מזור. נגזרה גזירה, וזוהי התקופה האחרונה, פסקו כולם.
הם עזבו את העיר ושכרו דירה קטנה בעיר בה גרו בצעירותם. היא הלכה ונחלשה, הלכה ונחלשה.
אותו היום, עת כולם באו לבקרה הרעש וההמולה היו גדולים מאד, הוא שוטט מבולבל בין הילדים והנכדים, בעוד היא שוכבת במיטתה חלושה. אט אט השתררה דומיה, רגליו הוליכוהו לארון הספרים, נטל את הגמרא בידו, והחל ללמוד בקול. היא נותרה במיטתה, רק ביתה הצעירה לידה, ולפתע הקול נשמע. "את שומעת" היא אמרה לביתה "את שומעת את הקול? הוא חזר" היא פנתה לבת. "לא אמא" ענתה הבת בחשש, "על מה את מדברת?". היא רק חייכה לעצמה ולא השיבה. "אמא, אמא" זעקה הבת "מה קורה לך!" "אמא!"
תגובהתגובות