הדס התעוררה אל בוקר חדש. בוקר שונה. בוקר נקי מחטאים. חטאים מהתורה וחטאים מהמשטרה. הדס התהפכה במיטתה, וניסתה לא להיזכר באירועי חמשת השנים האחרונות. לפחות לא בחלק מהן.... בעצם, היא העדיפה להתעורר מחדש אל לפני שמונה שנים, ושהכול יהיה שונה.
* * *
לפני שמונה שנים.
הדס בת השבע ישבה בדריכות על הספה בבית סבתה. היא הביטה בעצבנות על אחיותיה הקטנות, עדן ומעיין, בנות השלוש שישבו בנינוחות על השטיח ושיחקו. לפתע, היא קמה במהירות מהכורסה. "סבתא!" היא צעקה, "סבתא, אני נחנקת!!" ואז, התמוטטה, למזלה, אל הכורסה. כעבור חמש דקות התעוררה, ומצאה את סבתא, רוכנת מעליה, משקה אותה במים. היא הביטה אל מחוץ לחדר, וראתה את אחיותיה, יושבות על השטיח, לא מזיז להן כלום. היא שאלה את סבתה: "מה קרה לי?? מה אני עושה במיטה?? ולמה את בוכה? בגללי?? בגלל שנפלתי?" "את פתאום התעלפת," אמרה הסבתא בקול רועד. סבתא החזקה, בוכה. הדס לא יכלה לראות אותה ככה, ועצמה את עיניה... הטלפון צילצל. סבתא ענתה. היא החווירה, וניתקה. "מה קרה?" שאלה הדס, הי אשמה לב לשינוי בפניה של סבתה. "לא כלום, אני סתם מדאטיגה את עצמי בדמיונות שווא. זה היה אביך. הוא אמר שהלידה של אמך מתעכבת, והוא יחזור רק בערב." הדס לא ייחסה חשיבות רבה לעניין, והעדיפה לקום מהמיטה. סבתה הניחה לה, ביודעה שהילדה תזדקק להרבה כוחות.
כעבור שעה, נכנס הבייתה איש במדי רופא. הוא ביקש לדבר עם סבתא. הם הסתגר בחדר וכעבור עשר דקות האיש יצא בפנים חתומות. "אנא,"ביקש מהדס, "אל תיכנסי לחדר, עד שסבתך תצא ממנו." לאחר שהרופא יצא את הבית, מיהרה הדס להיכנס אל החדר. "סבתא, מה קרה??" סבתה ישבה בוכייה ליד השולחן הגדול. "סבתא?? סבתא, תעני לי!" הדס נלחצה. "אוי, הדסי," סבתה נאנחה. "אני לא יודעת איך להגיד לך את זה... מזלי ש-ה' חנן אותי בבינה... בואי, אספר לך סיפ]ור." הסיפור היה על ילד, חיים שמו, שאמו נפטרה ממחלה. סבתא סיימה לספר את הסיפור, ופנתה אל הדס. היא נאבקה בעצמה, ולבסוף פנתה אל הדס: "את דיי דומה לחיים. הגידי לי למה." "אממ..." הדס ניסתה לחשוב... "אני לא יודעת," ענתה לבסוף. "אה, בדיוק חמש דקות לפני שהתעלפת, אמך...אה, אני.. אמא שלך.. היא ... היא.. כמו אמא של חיים." ענתה לבסוף. הדס לא הבינה. "אמא של חיים מתה." הבהירה לה סבתה, בלי חוכמה מיותרת. לפתע, הדס החווירה. "לא נכון!! לא נכון!! את עובדת עליי!!" היא צעקה. סבתה אספה אותה אליה בחיבוק, ושתיהן בכו בכי תמרורים. כעבור כמה דקות שמו לב שהתאומות עומדות בפינת החדר, נבוכות.
* * *
הדס שמה לב שהיא בוכה. היא ניגבה את הדמעות, והתיישבה במיטתה במהירות. "אני קשוחה, אני לא בכיינית," היא אמרה לעצמה, והחלה להתלבש. "עומר, אני כבר אראה לו מה זה, אם אראה אותו, אם הוא לא נתפס." כך חשבה, וחייכה לעצמה, חיוך לא שמח באמת. כי לשמוח, היא לא שמחה מאז מות אמה.
תגובהתגובות