האתר
הדס התלבשה בג'ינס ובגופייה, ותהתה לעצמה מה חסר. "אה, כן.." נזכרה בבוז, וניגשה לקופסה קטנה שהונחה על שידתה. היא הוציאה סיכה קטנה, שעליה היהי חרות ה-ת, הדס, תל אביב. כן, לכל אחד מבני החבורה שבה הייתה שותפה הייתה סיכה קטנה עם שמו ושם המקום בו הוא גר. כן, כן. לחבורה בה הייתה שותפה היו שלוש סניפים בשלושת הערים הגדולות בישראל. ירושלים, תל- אביב וחיפה. היא זרקה את הסיכה מבעד לחלון, וניגשה למטבח. היא לא מצאה כלום בארונות. רק לחם. היא נאנחה, והתיישבה בסלון. היא הוציאה אלבום קטן שהונח במגירה התחתונה שבשידה הקטנה שבצד הסלון. כאילו הניחו אותה שם שלא ישימו לב. היא פתחה את האלבום בעמוד הראשון, והחלה לדפדף. היא זיהתה את אמה, אך משהו היה נדמה לה שונה ולא מוכר בה. ואז היא הבינה. "אמא?" מה קורה פה?? אמא שלה, עם חצאית!! ועוד ארוכה! ושרוולים ארוכים. הם חילונים גמורים, אז מה אמא לובשת? היא צלצלה אל אביה. "אבא? אתה מוכן להסביר לי משהו?? אמא הייתה דתיה??" היא כלכך נחרדה, שלא חיכתה לתשובת אביה, וניתקה מיד את הטלפון. אבא שלה צילצל מיד, ואמר:" הדס, תרגעי. כן, אמא שלך הייתה דתיה עד שהתחתנו. עכשיו, אני מבקש ממך, השארתי לך כסף על השולחן, לכי תקני משהו." הדס לא רצתה לצאת מהבית, היא פחדה שתיפגוש בעומר, וחוץ מזה היא הייתה מבולבלת. היא הפטירה טוב חלש, ונרדמה על הספה. שם מצא אותה אביה כשחזר הבייתה בסוף יום העבודה.
* * * * *
"מה?" הדס הייתה המומה. "שאני אלך לפנימיה?? למה?" "אני חושב שיהיה לך יותר קל להתמודד עם זה, עכשיו כשיצאת מחברות הפושעים שלך." ענה אביה, והדס התרתחה. "חבורת הפושעים שלי?? שלי?" ויצאה מהחדר.
ובכל זאת, באותו ערב. הדס התייצבה לפני אביה בפנים חתומות ובעיניים אדומות., ואמרה."כן.."
* * * * *
הדס ישבה באוטובוס ושיחזרה את מהלך השבועיים האחרונים. קודם כל, היא נרשמה לפנימיה בצפון הארץ, אח"כ קנתה בגדים ואביזרים חדשים, ארזה ונפרדה מהחברות. חן לא האמינה. היא חשבה שהדס צוחקת. הדס פשוט משכה בכתפיה. במפתיע, היא בדיוק קיבלה מסר ממנה.
"הדס, קבעתי עם כולם שנפגשים היום בשמונה בשווארמה. תבואי גם את... יהיה צחוקים......"
הדס השיבה במסר משלה:
"חן, מה שאמרתי לך היה נכון. אני כרגע באוטובוס לפנימיה. אינמצב שאני יבוא... זה מרחק של שלוש שעות נסיעה."
הדס ניתקה את הטלפון. לא היה לה כוח לשטויות של חן. כל היום מרכלת ומקשקשת. מה שיש לה בראש זה רק בנים והבגדים שלה. וכמובן, הקניון. הדס חששה מהפנימיה. "ומה אם אתגעגע הביתה??" מחשבה טורדנית חלפה במוחה. "שטויות, אני לא כזאת....מה, שכחת מאיפה באת??" שאלה את עצמה.
מעל הכל, היא חששה מהלימודים. כבר חצי שנה שהיא באה רק לשעה בשבוע. וגם זה, לשיעור ספורט. מהחברות היא לא חששה. בת דודה רחוקה שלה במרכז העיניינים שם, הכל יהיה בסדר.
* * * * *
האוטובוס עצר. הדס ירדה ממנו בחשש. היא אספה את המזוודות והתיקים שלה, ונכנסה בשער. היא לא מצאה את עצמה. "מה זה המקום הענק הזה?? איפה אני??" היא צלצלה אל בת הדודה שלה, וזו הגיעה תוך שניות. "היי הדס." חיוך מסויג. "אני...את יודעת לאן אני צריכה ללכת עכשיו??" "אה..כן. אני אקח אותך למדריכה שלך. שיר."
הן פסעו על הדשא הרך, ובמהרה הגיעו אל בניין קטן. "אלו חדרי המזכירות. גם למדריכה יש פה חדר." הדס נכנסה בחשש. המדריכה קרבה אליה. "שלום, את בטח הדס, בואי, תיכנסי, יש לך עכשיו ראיון עם המנהלת... אח"כ אני אקח אותך לחדר שלך." בסיום הראיון, שהיה מתומצת וענייני, שיר לקחה את הדס אל חדרה. את ישנה עם בת נחמדה בשם אופיר. אני בטוחה שתהני איתה." כמו בת הדודה שלה, גם היא שמרה על ריחוק. הדס הבינה. "הם יודעים עם מי הייתי מסתובבת...." חלפה מחשבה בראשה, "מה, הם לא יכולים לתת לי הזדמנות?? אני עכשיו שונה. מרצוני עזבתי תא החבורה הארורה ההיא." היא נכנסה אל החדר, והניחה את תיקיה ליד המיטה. היא החלה לפרוק את התיק, כשהפלאפון שלה צילצל. באותו רגע שהדס ראתה מי צילצל. היה לה דז'ה וו חזק. היא הרגישה שהיא עומדת להתעלף, כמו הפעם ההיא, לפני שמונה שנים, כשהייתה אצל סבתה. כן, זה היה עומר.
תגובהתגובות