הלו?" הדס ענתה בחשש רב.
חששה פחת מעט כששמעה את קולו הרגוע של עומר. היא חששה שיצעק עליה.
"הדס?? איפה את? לא ראיתי אותך היום, וגם לא אתמול, ובכלל, לא בשבוע האחרון."
"איפה אתה עכשיו?? לא תפסו אותך?" היא החזירה בשאלה משלה.
"זה נשמע כאילו רצית שזה יקרה." ענה בגיחוך קל.
"לא..." התחמקה.
"נו, אז איפה את??" "אני..." היא חשבה במהירות, "אני אצל בת דודה שלי."
זה היה חצי נכון. כי היא לא אצלה, אבל היא איתה.
"איפה היא גרה? יש היום פעולונת קטנטונת, אני אבוא לקחת אותך. תגידי שאת חייבת ללכת."
הדס נלחצה, ובלי לחשוב הרבה ניתקה את הפלאפון.
עומר לא ויתר, וצילצל שוב.
כשהדס ראתה שהוא לא מרפה, כיבתה את הפלאפון, ותחבה אותו עמוק מתחת למזרון שלה.
היא נשכבה על המיטה בייאוש, וחשבה מה יקרה אם עומר יצליח איכשהו לפגוש אותה.
"אני חייבת לגרום לו שלא יבוא אחרי," ניסתה למצוא פיתרון.
כעבור כמה דקות, מרוב תשישות, נרדמה.
היא התעוררה כעבור מחצית השעה כששמעה קולות וצעקות.
כששמעה שקולה שזור בין המשפטים, העמידה פני ישנה.
"מה את אומרת? זה מה שהיא היתה עושה?" היא זיהתה את הדוברת, היא נכנסה לחדר המדריכה כשהדס שהתה שם. "אני לא יודעת בדיוק, אני רק יודעת שהיא היתה מעורבת בזה." ענתה בת דודתה.
הדס הבינה.
כמובן, הם מדברות עליה ועל עברה.
הדס קמה ממיטתה במהירות, והופתעה לגלות שעל אף הקולות הרמים, הבנות ישבו בקצה המסדרון, ולא בסמוך לחדרה, כפי שחשבה.
בלי שהתכוונה, עיניה זלגו דמעות.
"אני השתניתי. אתם לא מכירים אותי באמת, תעזבו אותי..." מילמלה לעצמה.
* * * * *
"הלו? זה אתה, אופק? זו אני, ריקי."
"היי ריקי, אחות קטנה..נו, איך היה השבוע הראשון בשנה השניה בפנימיה שלך??"
"נו, בסדר... עד כמה שיכול להיות טוב בפנימיה. שמע, יש לנו בשכבה בת, הדס שמה, היא באה מפשע. יש לה בת דודה בכיתה שלי, והיא בעצמה סיפרה לי. היא הייתה בחבורה של פושעים..."
היא גיחכה, "מסכנה, מה שהולך לעבור עליה... לא אוהבים אצלנו ילדים שכאלו.."
"מה את אומרת? הדס, מחבורת פושעים?" הוא קימט את מצחו.
עומר ישמח לדעת. "טוב, אחות קטנה, אני חייב לעשות שיחת טלפון דחופה. לא יודע מתי נתראה, אבל נתראה."
"מה זאת אומרת?? עוד שבועיים בשבת החופשית שלי נתראה, לא?"
"אי, אחות קטנה, יש דברים שאת לא מבינה." חייך כשגילה שיצא לו חרוז," טוב, ביי" אמר, וניתק.
הוא מיהר להתקשר אל עומר, ומסר לו את פרטי הפנימיה בה שוהה אחותו, ולפי מה ששמע, גם הדס, שזלגה מהחבורה. צריך למשוך אותה בחזרה, ואם זה לא יצליח, אז לוודא טוב טוב שלא תזמר....
* * * * *
עומר ישב בקצה הכיסא.
זה עתה הועלה רעיון למשיכתה של הדס בחזרה לחבורתם.
"אתה חושב שזה יצליח?? לא נראה לי... אני חושב שהיא לא תאמין. לא... היא פחדנית מדי."
"נו, באמת," ניסה אופק, חברו הטוב, "למה שהיא לא תבוא?? אתה תתקשר אליה, תגיד שגילית שהיא בפנימיה, ואתה מבין שבטח היא כבר לא אוהבת את משפחתה, ולא יהיה לה קשה לעזור לנו לפרוץ לשם, נו..."
"לא... היא תנתק לי, ותרוץ הביתה לספר לאבא'לה..."
"נו, זה בדיוק מה שאנחנו רוצים שיקרה, אנחנו נציב משמרות, ונתפוס אותה. אתה תדע טוב מאד איך להחזיר אותה אלינו. חוץ מזה, אני בכלל לא מבין למה אתה טורח לחפש אותה כל כך הרבה."
"היא עלולה לגלות אותנו." ענה לו עומר. כ
ולם ידעו שזה לא יכול להיות, הדס לא תעשה את זה."
עומר.. מה אתה מסתיר מאיתנו?" קרצו לעברו.
עומר הסמיק. "אוך, באמת, איזה ילדותיים אתם....."
* * * * *
"מה? אני לא מאמין. אתם לא יכולים לעשות לי את זה."
חגי ישב על הספה בסלון. הוריו ישבו כל אחד בכורסא שונה.
"למה דווקא עכשיו? למה? מה עשיתי?"
"זה לא אתה, בן, ואתה יודע את זה. זה אנחנו שנינו."
הוא הביט באישתו, אך מיהר לנתק את המבט.
לאחר שאישתו גילתה כמה דברים מאוד לא נעימים שהוא עושה בימים שהוא יוצא ל"פגישות עבודה", היא החליטה להתגרש.
בהתחלה הוא לא הסכים, אך היא גרמה למריבות, וחדלה מלאהוב אותו.
"אני.." פתח אביו של חגי, אך עצר באמצע.
"מחר בבוקר אבא שלך עף מפה. אתה תמשיך רגיל את חייך." אמרה אמו, כשראתה את השאלות הרבות בעיניו.
"לא רוצה!! לא רוצה!! לא רוצה!! בלי אבא זה בכלל לא רגיל!!" צרח חגי.
הוא התחיל לבכות וברח לחדרו.
אביו פסע לחדרו והמשיך להוסיף למזוודה עוד מספר פריטים.
אשתו נכנסה לחדר והביטה על מעשיו בשאט נפש.
"חשבתי שאת לא רוצה לראות אותי," תמה בעלה לשעבר.
"אני משגיחה עליך, אתה יודע, בזמן האחרון אתה גונב הרבה, אז..."
"נו, באמת, למה שאני אגנוב ממך, את אשתי!"
"אתה כבר לא בעלי." הזכירה לו, והליטה את פניה בידיה.
הוא ניגש אליה.
"תסתלק מפה," צרחה. "אל תתקרב אלי!"
בעלה נאנח. "אני חושב שאני אצא אפילו עכשיו." הוא ניגש לחדרו של בנו, וחיבק אותו.
"אני הולך עכשיו.." מילמל.
אמו של חגי נכנסה לחדר. "אל תגע בבן שלי, אל תתקרב אליו." אמרה בטון מאופק.
יואב, אבא של חגי, לא התאפק: "זה גם הבן שלי, ואת לא תגידי לי מה לעשות. חלפו עברו הימים שבהם התנהגת כאילו שאת אמא שלי!"
הוא יצא מן החדר, וטרק אחריו את הדלת.
"אתה רואה?" שאלה אסתר, האם, את בנה.
* * * * *
הרמזור התחלף לאדום.
נטע, שבדיוק הגיעה למעבר החציה, ראתה שאין אף שוטר בסביבה, וחצתה במהירות את הכביש הקטן.
היא הביטה סביבה, מחפשת את הבנין הגדול, עם רחבת הדשא הגדולה שמסביבו.
היא נכנסה במהירות בשער, השומר בדיוק התווכח עם אדם שניסה להיכנס.
כמובן, זה היה חלק מפעולת ההסחה שלהם.
עומר ראה שהיא נכנסה ועזב את המקום במהירות.
נטע נכנסה במהירות לבניני המגורים, הוא עלתה לקומה השניה, ופנתה אל חדרה של הדס.
אכן, ריקי חיכתה לה שם.
"מהר.." לחשה נטע, "עומר אמר שתוך עשר דקות לכל היותר אני חיבת להיות בחוץ. "
"הפלאפון שלה כבר אצלי." אמרה ריקי, היא לא כל כך הבינה מה קורה, זה מה שאח שלה אמר לה לעשות, אז היא עושה.
היא הכירה את נטע, היא הייתה בת דודתה.
נטע תפסה את הפלאפון, ובמהירות חייגה את המספר של עומר, היא החליפה את השם עומר, בעדן, אחותה של הדס.
כשעומר יתקשר, הדס תענה. היא לא תדע שזה הוא שהתקשר.
נטע הגישה את הפלאפון לריקי והורתה לה להחזיר אותו בדיוק למקום שהוא היה, ויצאה החוצה.
הוא עברה במהירות דרך השער, השומר הביט בה בתמיהה.
היא חצתה את הכביש שוב, ונעמדה, מתנשפת, ליד עומר.
"הכל כפי שסוכם." אמרה, ועומר חייך חיוך שבע רצון.
"מתי תתקשר אליה?" שאלה נטע.
"היום בערב. זו השעה בדרך כלל שהיא מקבלת שיחות מהבית." ענה עומר, ועלה לרכב שבדיוק הגיע.
הוא חייך אל אופק,שישב במושב הנהג, וזה ידע, שהכל מסודר.
תגובהתגובות