"יודע אתה," שאל אותו פעם אחד ממכריו, "כאשר רואה אני אותך חש אני עצבות בעיניך. כאילו משהו מציק לך, טורד את מנוחתך. הלא כבר שנים נראה אתה כך. מה מציק לך?"
"הבאמת רוצה אתה לדעת?" השיב לו, "כל חיי מנסה אני להבין פסוק בתהילים ולא מצליח. ניסיתי כבר את כל הרעיונות שהיו לי, אף לא אחת סיפקה אותי."
"ובאיזה פסוק מדובר?" שאל המכר.
"'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים'." ציטט, "אמור נא לי, הן לא נראה לך מוזר מעט? שבעים שנה ישב עם ישראל בגלות בבבל! שבעים שנה! מבין אתה כמה זמן זה? ועל כל הזמן הרב הזה אומר המזמור "היינו כחולמים"? הלא ראית בן אדם ששבעים שנה נמצא בחלום? הכיצד אפשר בכלל לדמות זמן כה רב לחלום? חלום, מטבעו, חולף מהר. שבעים שנה אינם חלום, שבעים שנה הם החיים. אם כל אותן שבעים שנה היו שרויים עם ישראל בחלום, מתי נותר להם זמן לחיות?"
חוני לא היה מורגל בכשלונות. "בן בית אצל הקב"ה" הגדירו אותו, "כל קושיה פותר", "כל שאומר נעשה".
מאז הסיפור ההוא עם המעגל והגשמים אין כמעט מי שלא רוחש לו כבוד. כאשר יוצא הוא מפתח ביתו וצועד ברחובות ובשווקים, מיד מופנים מכל עבר מבטי כבוד והערכה עצומים. אבות מורים לילדיהם באצבעם על חוני ולוחשים להם: "זהו חוני, הצדיק הגדול שחג מעגל ולא יצא ממנו עד שירדו גשמים. אשרינו ישראל, שיש בינינו אדם כה צדיק וישר". חוני ידע את כל זאת. ראה הוא כיצד מרבים בכבודו, כיצד רואים בו אדם קדוש. ואולי דווקא זה מה שגרם לעצבות המתפרצת, לצער הגדול אשר נגרם לו יום יום עת היה נזכר בפסוק ההוא שכבר שנים שאין הוא מבין את כוונתו. 'אדם קדוש?' תהה לעצמו, 'מעניין אם היו אומרים כך לו היו יודעים כמה קשה לי להבין פסוק אחד, לא מסובך במיוחד. אומרים עלי שאני בן בית אצל הקב"ה. הלא אם היה כן, היה הקב"ה מזמן לי תירוץ ולא משאירני שנים עם קושייתי.'
***
באחד הימים הילך לו חוני בכפר הסמוך לביתו וראה שם איש אחד בשעה שנוטע היה אילן באדמתו.
"שלום עליך!" קרא אליו חוני.
האיש הרים את עיניו. "הו! שלום עליך, רבינו הקדוש! סלח נא לי שלא הקדמתי לך שלום. עסוק הייתי בעבודת האדמה שכלל לא ראיתיך עובר על ידי."
"זה בסדר." חייך חוני "אמור לי, איזה אילן אתה נוטע?"
"חרובים" השיב האיש, "פרי משובח!"
"וכמה זמן עשוי לעבור עד שיוציא עץ זה פירות?" הקשה.
"בסביבות שבעים שנה, פחות או יותר." השיב.
חיוך קל התפשט על פניו של חוני. "וכי תחיה בעוד שבעים שנה? לשם מה לך לנטוע אילן אם מרובים הסיכויים שלא תהיה כאן, בעולם הזה, בשביל לקצור ברינה את פירות עמלך?"
"ראה," אמר האיש, "ישנם עצים שנוטע אני לצורך עצמי. אך עץ זה, לא בשבילי הוא. נוטע אני אותו למען ילדיי, למען הדורות הבאים. הלא אף אני התענגתי בחיי על חרובים שנטעו אבותי, כעת הגיע זמני לתרום למען הדור הבא."
משפט זה הותיר רושם עז בליבו של חוני. הוא ישב על מדף סלע והרהר בו.
חוני ראה במשפט זה אות משמים שהקב"ה שמע את צערו ועתיד הוא ליתן לו מענה לקושייתו.
הוא ניסה לקשר בין שבעים שנות החרוב לשבעים שנות החלום ולא עלתה בידו.
לאחר זמן מה, התעייף מעט, הניח את ראשו על הסלע ושקע בשינה עמוקה...
***
ציפור קטנה התישבה בסמוך והחלה להפליא בשירתה.
חוני ניעור משנתו ופנה לו לדרכו.
בדרך עבר על יד ביתו של האיש עימו דיבר קודם ולהפתעתו הרבה, ראה עץ חרובים עומד במלוא הדרו ואיש אחד מלקט מפירותיו.
חוני לא האמין למראה עיניו. 'האיך יכול להיות?' תמה חוני, "הלא לפני שישנתי ראיתי במו עיני כיצד ניטע העץ. היתכן וכבר הוציא הוא פירות?'
"אמור נא לי," פנה חוני אל מלקט החרובים, "האתה הוא זה שנטע את העץ?"
"לא" השיב האיש, "אני נכדו. סבי כבר הלך לעולמו לפני מספר שנים והותיר בירושה את עץ החרובים הזה אשר ניטע במיוחד בעבורינו."
כעת התחוורה לו האמת המרה. הוא לא ישן יום, גם לא יומיים, אף לא חודש או שנה. שבעים שנה היה שקוע הוא בתרדמת, שבעים שנה.
חלחלה אחזה אותו.
בצער רב היסב חוני לביתו.
ראה אחד מאנשי הבית יוצא.
שאל אותו: "אמור לי, בנו של חוני המעגל עודנו בחיים?"
"צר לי," השיב האיש, "אך בנו כבר נטמן באדמה, אולם בן בנו עדיין חי. אך הגד נא לי, לשם מה לך לדעת זאת? הקשור אתה אל בנו של חוני?"
חוני השפיל עיניו בצער. "אני הוא חוני המעגל", פלט חרש.
האיש גיחך מעט. "המנסה אתה לשטות בי? הלא חוני המעגל נעלם מעל פני האדמה לפני שבעים שנה ועד היום אין יודעים היכן מקום קבורתו." אמר לו.
"ואם אומר לך שכל אותם שבעים שנה שקוע הייתי בתרדמה - התאמין?" שאל חוני.
"וודאי שלא!" הכריז האיש, "לא נראה מעולם על פני האדמה אדם שישן שבעים שנה וניעור! וכעת לך מעלי ואל תבזבז את זמני לריק".
פסע חוני לבית המדרש. 'אולי שם' סבר, 'יאמינו כי אני הוא חוני וכי אין אני משקר כלל."
משנכנס, ראה שני חכמים עסוקים בביאור קושיות.
"האמן לי," אמר אחד החכמים לחברו, "זמנים טובים עוברים עלינו. ראה, הכל נהיר, הכל מובן. כל קושיה שנשאלת, בה בעת כבר נמצא לה תירוץ יאה ונכון."
"אכן," השיב לו, "ממש כמו בימים ההם בהם חוני המעגל עוד חי. אתה יודע, אומרים שבימים ההם כל קושיה שהיתה נשאלת, היה מוצא לה חוני תירוץ."
חוני ניגש אליהם. "אני הוא חוני עליו אתם מדברים." קרא "ישנתי שבעים שנה וכעת לאחר שהקצתי משנתי אין מאמינים לי כי אני הוא חוני. חושבים אותי למשוגע."
שני החכמים הביטו בחוני בארשת פנים רצינית.
"צר לי," אמר אחד מהם, "אך אינני מאמין לסיפורך. אם אינך משוגע, הלא נוכל או רמאי אתה. אין לי הסבר מדוע הנך עושה זאת, אך בדבר אחד בטוח אני: אינך חוני! חוני אינו בין החיים כבר שבעים שנה ולא נשמע מעולם שאדם ישן שבעים שנה ומקיץ."
החכם השני הנהן בשקט וחוני הלך משם אבל וחפוי ראש.
באין מוצא, ביקש חוני מהקב"ה שייטול ממנו את חייו, אשר אין בהם כבר כל טעם.
תפילתו נענתה והוא נאסף אל אבותיו.
***
במעלה הרקיעים, בפתח גן העדן, העביר אחד המלאכים לחוני מסר מהקב"ה:
"ראה בני, אמנם חייך ניטלו ממך, אך כעת קושייתך, אותה קושייה אשר ייסרה אותך כקוצים בימים ובלילות, נפתרה.
כעת יודע אתה שגם שבעים שנה יכולים לעבור כבחלום. עם ישראל, כשיצא לגלות, שרוי היה כבתרדמה. כשם שאתה כלל לא חשת בכל אותם שנים שעברו, וכשהקצת סברת שעבר אך יום, אף אני זירזתי להם את הגלות המרה ולסוף שבעים שנה חשו הם כאילו ניעורו מחלום, כאילו אך לפני יום חרב הבית. וכל זאת עשיתי מאהבתי אותם שלא ירגישו יותר מדי בסבל הגלות.
ראה בני, אף לך עשיתי זאת מאהבה. יודע אני כי שעה שכולם אמרו כי בן בית אתה אצלי, פקפקת אתה בכך באמרך כי מענה לקושיית חייך טרם קיבלת. כעת, משקיבלת התירוץ, מבין אתה כי היית תמיד וכן תהיה בן בית אצלי. אהוב ורצוי אתה, חוני בני.
וכעת גש לך לגן העדן ושב על יד האבות והנביאים, בשלמות ושמחה."
*********************************************************************************************
מבוסס על בבלי, תענית כ"ג ע"א
כל הזכויות שמורות
תגובהתגובות