תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.
בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן.
יחד, כל החמישיה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף.
"אילן! קום כבר!" נטע קפצה מצד לצד בחוסר סבלנות. "אילן!!"
"נטע!!" אילן פקח את עיניו ושפשף אותן בזעף. "מה יש לך?!"
נטע החזירה לו בפרצוף נרגז. "היום החתונה, יא מעופף!"
"אני יודע. אבל החתונה היא בחמש אחר הצהריים. זו לא סיבה להעיר אותי עכשיו."
"אתה צריך להתכונן!"
"נטע, עכשיו רק שמונה בבוקר ולי לא לוקח כל-כך הרבה זמן להתארגן. אני מתקלח חמש דקות ומתלבש בעוד חמש דקות. מה צריך יותר מזה? אני לא מתאפר, לא מסתרק ולא מסדר גבות. את זה את עושה. אז תתארגני לבד ותני לי לישון. אני חייב להשלים שעות שינה מכל השנה ולכל השנה. אני בכתה י"א והשנה יש לנו בגרויות."
נטע עמדה בפה פעור, מנסה לעקוב אחר שטף הדיבור של אילן. "מה הקשר בגרויות?"
אילן משך בכתפיו. "לא יודע. לא זוכר איך הגעתי לזה." הוא הנחית את ראשו על הכרית ומשך את השמיכה עד מעל לראשו. "עכשיו תסגרי בחזרה את התריס ותני לי לישון."
נטע עשתה כדבריו, אך היא נשארה עומדת בחדר. אילן התבונן בה בזעף. "נטע? צאי לי מהחדר בבקשה."
היא משכה בכתפיה. "מצטערת. קודם לא ביקשת ממני לצאת אז נשארתי."
אילן רטן. "עופי מפה!"
נטע חייכה חיוך שעצבן את אילן מאוד. "סליחה. לילה טוב לך." היא יצאה וסגרה את הדלת.
אילן השליך את השמיכה. הוא כבר לא היה מסוגל להירדם שוב. "יופי, נטע הגאונה," מלמל לעצמו בזעף. "היא הייתה חייבת לגרום לי לקום, אז היא הציקה לי עד שכבר נהייתי ער לגמרי. מעצבנת."
גיחוך נשמע מעבר לדלת. "נטע, תתרחקי מפה לפני שאצא מהחדר!" עוד גיחוך וצעדים מהירים. "מעצבנת," מלמל אילן שוב.
"היי, בָּרוש!" ליאת תמיד קראה כך לבר אך בר שנאה את השם הזה. "מה נשמע?" המשיכה ליאת בחיוך עליז.
בר הסתובבה אליה בהבעה עצבנית. "הכל היה בסדר עד שפתחת את הפה," היא רטנה. "אמרתי לך יותר מאלף פעמים: אל תקראי לי 'בָּרוש'!"
"אבל זה כל-כך מתאים לך..." אמרה ליאת והוסיפה קריצה שובבה. "בקיצור, את זוכרת ש – "
" - שהיום החתונה של ההורים של עדי ואילן. כן, ליאת, אני זוכרת. איך אפשר לשכוח כשאת מזכירה את זה כל דקה!"
ליאת צחקה. שתיהן הבחינו במתן שהתקרב לעברן. בדרכו הוא החליף בדיחות עם חבריו וקרא "היי אח שלי, מה המצב?" הרבה פעמים בקולו הצעקני. "היי, מה המצב?" שאל אותן בחיוך רחב. מתן תמיד חייך בבקרים. אחרי הלימודים הוא תמיד היה מדוכדך.
"היי," השיבו הבנות פה אחד.
"מתן, אתה זוכר?..."
מתן צחק. "כן, ליאת! אני יודע ואני זוכר שהיום החתונה! מה את מתרגשת כל-כך?"
ליאת עשתה פרצוף. "בכל זאת, זו החתונה של דודה שלי ו – "
"כן, שמענו אותך. אילן יצא סטלן היום. יש לנו שעתיים מתמטיקה, שעתיים אנגלית, שעתיים תנ"ך, שעתיים גיאוגרפיה, שעה היסטוריה... סיוט גמור! כל המקצועות המעצבנים נתקעו ביום אחד!" מתן אחז בראשו בייאוש.
"מה, אתה לא אוהב מתמטיקה!" קראה בר. אם זו הייתה אמורה להיות שאלה, איש לא הבחין בכך.
"כן, אני לא אוהב." מתן עיקם את אפו בסלידה. "אני גם לא אוהב אנגלית וגיאוגרפיה. מזל שיש שיעור ספורט בסוף היום, ככה שאולי נגמור את היום בשלום איכשהו."
ליאת ובר עיקמו את אפן בסלידה. "ספורט? מי אוהב ספורט?" שאלה ליאת.
"אח... אתן, הבנות. תלמדו להיות קצת כמו אורטל ההיא, מ-י"א 3. ספורטאית מעולה וגם חמודה כזאת, עם השיער האדום הזה שלה והנמשים הקטנים."
"גם לי יש שיער אדום!" קפצה ליאת בגאווה ונגעה בשיערה הגלי שהגיע עד למותניה.
"לא, את בלונדינית," קבע מתן נחרצות.
"אתה בעצמך בלונדיני," התרגזה ליאת.
"תודה, זה מחמיא לי."
ליאת חפשה משהו לזרוק עליו. כאילו שיש לה משהו לזרוק, כשהם יושבים על הספסל הקבוע שלהם בחצר. מבלי משים היא הסירה גומיית שיער לבנה מפרק ידה וזרקה עליו. מתן התבונן בה בהשתוממות שהפכה לצחוק. "ליאת, את באמת חושבת שגומייה זה מה שיפחיד אותי?"
"אוף, תסתמו כבר שניכם," אמרה בר בקרירות.
"סליחה, הוד מעלתך," הזדרז מתן להתנצל. "בפעם הבאה נזהר שלא להפריע להוד קדושתך בוויכוחינו ה – "
"סתום," אמרו בר וליאת יחדיו.
"בלונדיניות," גיחך מתן.
"אתה ממש אוהב את המילה הזאת," קבעה בר באדישות.
"אה-הא. בהחלט." מתן חייך בידידותיות.
ליאת שינתה נושא במהירות. ניכר בה שהיא רצתה לומר את המילים הללו כבר לפני כן, אך היא התאפקה עד לאותו רגע. "היום החתונה!"
בר ומתן נאנחו. "שוב היא מתחילה, הבלונדינית..." מלמל מתן ובר הנהנה בקרירות.
"היא מעצבנת, אבל תן לה לדבר, אם זה מה שגורם לה אושר. חוץ מזה, תפסיק לקרוא לה בלונדינית. זה פוגע בה לפעמים."
"באמת?"
"כן. תפסיק להיות חסר טאקט."
"תפסיקי להיות קרירה ושלווה כל הזמן," החזיר לה מתן.
בר משכה בכתפיה. ליאת, שלא שמעה דבר משיחתם, המשיכה לקשקש על כמה שהיא נרגשת.
"קניתי שמלה כזאת מהממת ואני אעשה פן ותבוא קוסמטיקאית לאפר אותי ואת אחותי ואימא שלי. וגם – "
"ליאת!!"
ליאת השתתקה. "מה?"
"דיי!"
"טוב, סליחה. היי, יש צלצול! בואו נכנס לכתה."
שלושתם קמו באחת וצעדו באי חשק מופגן אל תוך הכתות.
*
"אחלה אולם, אמא," אמרה נטע באכזבה. היא ואִימה סיירו באולם הקטן כשכל אחת נרגשת יותר מהשנייה. נטע דילגה צעד אחד לפני איילת, בודקת כמעט כל רגע אם השמלה שלה לא התלכלכה חלילה או התקמטה.
איילת משכה בכתפיה. "אמרתי לך שלא לצפות לכלום. זו בעיה שלך." איילת לבשה שמלה ורודה ("בהירה כל-כך עד שלא רואים את הצבע!" אמרה נטע) ונעלה נעלי עקב לבנות. היא נראתה ביישנית מעט ונרגשת. "נטע! איילת!" קראה עדי והתקדמה לעבר השתיים במהירות ככל שאפשר לה כיסא הגלגלים. ניצן הלכה אחריה, מסתכלת בכל מה שמסביב בעניין. "מה נשמע? איילת, את נראית מקסים! השמלה יפה מאוד ומחמיאה לך. גם את, נטע. את ממש יפה."
נטע חייכה חיוך חינני. "תודה, עדי. גם את נראית טוב."
"ניצן – ניצן? איפה ניצן?" שאלה עדי. רגע לאחר מכן ניצן התגלתה כשהיא בוחנת איזה זר פרחים. "ניצן! בואי להגיד שלום!" עדי נופפה לה בידה הימנית. ניצן רצה אליהן במהירות ונצמדה לכיסא הגלגלים של עדי. "שלום, נטע. שלום, איילת," אמרה בביישנות.
"שלום מתוקה," איילת חייכה אליה. החיוך היה מתוח מעט. על פניה של איילת נכרו ההתרגשות והלחץ.
"וואו, איילת, את כל-כך יפה!" ניצן עזבה את מקומה שליד עדי והסתובבה סביב לאיילת. "שמלה לבנה! זה כל-כך יפה!"
איילת לטפה את תלתליה של ניצן בחיבה. "תודה, מתוקה."
"אבל השמלה לא לבנה בכלל," אמרה נטע ברוגז. "היא סתם ורודה בהירה."
"אבל היא יפה," התעקשה ניצן. "ויש לה עגילים מאוד יפות."
"גם אני קניתי עגילים ושרשרת. תראי." נטע התכופפה לניצן, שהתפעלה מהתכשיטים הנוצצים.
"לי עדי אמרה שאני קטנה מדי ורק נתנה לי עגילים קטנות כאלה," אמרה בקנאה.
"היא צודקת!" אמרה נטע בקנטרנות. "את גם לא יכולה להתאפר, כי את רק בת שבע."
"שבע וחצי!" מחתה ניצן.
"לא נכון. את קטנה."
"דיי, שתיכן," אמרו עדי ואיילת והפרידו בין ניצן הנעלבת לנטע המגחכת. "נטע, תפסיקי להקניט את ניצן. היא קטנה ממך ואת בוגרת יותר, בסדר?"
נטע משכה בכתפיה. "רק אמרתי את האמת." המשפט הזה יכול היה לגרור עוד וויכוח קולני, אך כשנטע ראתה את מבט התוכחה של אִימה היא שב משכה בכתפיה והתרחקה משם במהירות.
"על תשימי לב אליה, ניצן," ניחמה אותה עדי. "את יפה מאוד גם עם העגילים הקטנות והיפות שלך. והשמלה שלך מקסימה."
מאחוריהן, אילן, יונתן ודביר הקשיבו לשיחתן של הבנות ורטנו. "רק על זה הן מדברות. את מי זה מעניין?"
"כן, כל השמלות והתכשיטים והאיפור. אוך, זה מחרפן אותי," הסכים אילן עם דבריו של דביר. יונתן הנהן נמרצות. מכיסו של דביר בקע צלצול והוא שלף מתוכו את הנייד שלו. "הודעה מאפרת," הוא מלמל.
יונתן הסתקרן. "מי זאת אפרת?"
"ידידה שלי," השיב דביר סתומות.
נטע הופיעה פתאום. "אני לא מבינה אתכם," אמרה בתסכול. "מה רע להגיד שאתם חברים? גם דביר והאפרת הזאת'י וגם עדי ואילן! מה זאת אומרת, ידידים?!"
"את ממש צודקת, נטע," השיב לו אילן בהעמידו פנים רציניות. בעיניו ריצד זיק של צחוק.
"אני יודעת," השיבה נטע ברצינות.
דביר צחק.
"מה אתה צוחק?"
דביר טלטל את ראשו. "כלום, לא משנה."
"אויש, נטע, טיפשונת," אמר יונתן.
"אתה תשתוק," הגיבה נטע בחריפות.
יונתן רק משך בכתפיו והבעת הצחוק עוד לא סרה מעיניו.
"אתם כולכם צוחקים עליי עכשיו, נכון?" דרשה נטע לדעת.
אילן טפח על כתפה בידידותיות. "אח, אחות קטנה..."
"דיי," פסקה נטע. "משום מה לכל מקום שאני הולכת כאן אני מתחילה להתווכח. אבל אתם יודעים מה," היא עצרה כדי לנשום. "הרבה יותר כדאי להתווכח עם ניצן. בוויכוח איתה אני זאת וצוחקת עליה ולא היא עליי."
"כמו עכשיו," גיחך יונתן. נטע תקעה בו מבט רושף והתרחקה משם, לא לפני שבדקה מה שלום השמלה שלה.
*
"אוי, זה היה כל-כך מרגש," סחה ליאת לבר בטלפון. "בכיתי במשך כל החופה. אילן שיחק בפלאפון שלו ורק צילם תמונה אחת כאביחי נתן לאיילת את הטבעת. חצוף!"
"זה באמת לא מעשה נחמד במיוחד," השיבה בר, מתאפקת שלא לפרוץ בצחוק. "אבל זו זכותו."
"מה זכותו?!" התפרצה ליאת. "זו החתונה של אמא שלו, לעזאזל!"
"אז מה," אמרה בר באדישות.
"אוך, את... את – " בר המתינה בסבלנות קרירה שליאת תמצא את המילים הדרושות לה. "את... אוך! את פשוט את!"
"לא חשבתי אחרת..." מלמלה בר, אדישה עדיין.
"טוב, אני מתקשרת למתן."
"אם את עושה את זה את עלולה לשבור את הנייד שלך בעצבנות ברגע שמתן יגיד את המשפט הראשון," הזהירה בר.
ליאת משכה בכתפיה. "אל תדאגי," השיבה לה.
"טוב, בהצלחה," אמרה בר בשלווה.
"תודה. ביי. נדבר בערב? אוקי, בסדר. יאללה ביי." ליאת שמעה את צליל הניתוק וניתקה גם היא.
היא חייגה במהירות את מספר הנייד של מתן, אבל הוא לא ענה.
"אוך, לעזאזל עם כולם," מלמלה לעצמה.
"למה?" מתן הופיע פתאום מאחוריה והיא קפצה בבהלה.
"מתן!! מה אתה עושה פה בכלל?! איך הבהלת אותי!"
מתן צחקק. "אני ממלצר פה." הוא הצביע על סינרו הלבן שהיה חגור למותניו. בידיו החזיק מגש ועליו צלוחיות סלטים ריקות ומלוכלכות.
ליאת צמצמה את עיניה בחשדנות. "אבל אנחנו... בכלל לא עושים פה ארוחת ערב!"
"היה כיבוד לפני החופה. זוכרת? למיטב זכרוני את לקחת שלוש פרוסות מעוגת השוקולד שהייתה שם." ליאת הסמיקה ומתן קרץ לה בידידותיות. "זה בסדר. את לא הראשונה שבולסת ככה מהעוגה הזאת. היא באמת הייתה טובה. לענייננו – עכשיו מפנים את השולחנות האלה וכולם טסים הביתה. נגמר הטקס. אז יאללה, בלונדינית, אני צריך ללכת." מתן חייך בשובבות והלך משם. ליאת התרגזה מכך ששוב כינה אותה בשם: "בלונדינית", אבל כבר לא התחשק לה להרביץ לו. היא כבר התרגלה.
ליאת התבוננה במתן בהליכתו המהירה והקלילה, כאילו לא נשא ביד אחת מגש מלא צלוחיות זכוכית קטנות. היא התבוננה בו וליבה הוצף בחמימות.
* * *
זהו, זה נגמר. זה עבר. "כבר לא יהיה לי למה לקום כל בוקר," אמרה לי נטע. כשלא הבנתי היא הסבירה לי שבכל בוקר הייתה מסמנת בלוח שנה את הימים שעברו.
אני צחקתי ונטע צחקה גם. אין לי מושג למה.
ניצן בהתחלה לא הסכימה להוריד את השמלה שלה בטענה ש: "החתונה הייתה קצרה מדיי ואני בכלל לא הספקתי לנצל את השמלה." ככה היא אמרה לי, עם טון רציני כזה שרק ניצן יכולה להשיג. טוב, אני מקווה שהיא נהנתה... היא נשארה עם השמלה רק עוד חצי שעה עד ששמה לב שכולם מסתכלים עליה ומחייכים.
סך הכל הייתה חתונה יפה וליאת התרגשה ובכתה. אני לא, למרות שאולי אני צריכה להתרגש דווקא יותר ממנה.
זה קצת מוזר, כל העניין הזה. עכשיו אני ואילן אחים וגם נטע אחותם של יונתן ודביר וניצן וגם אחותי. זה נחמד, אבל אני לא יודעת מה יהיה בהמשך. נקווה לטוב!
-עדי-
עדי סגרה את יומנה והתכוונה ללכת לישון, רק שנטע פתאום הופיעה מאחוריה. "מה זה?" היא שאלה בסקרנות.
"שום דבר!" השיבה לה עדי בתקיפות.
נטע משכה בכתפיה. "לילה טוב!" אמרה חרישית לפני שסגרה מאחוריה את הדלת.
עדי נאנחה בהקלה. היא הטמינה את היומן בתרמיל שהביאה איתה לבית דודיה ושכבה לישון. אסור שאף אחד ידע על היומן הזה, חשבה בליבה רגע לפני שנרדמה.
תגובהתגובות