"בלילות עצובים" אמרה לי בתי
"נחכה לבוקר".
"להיפך" אמרתי לה, "בלילה אנו
רואים אפילו את האור הקטן".
בלילות עצובים, אומרת הבת
אין רואים את האור ששבת.
הלילות חשוכים, עלומים
אי שם נבלעות המלים.
הלילות מטילים עלינו מורא
בעתה, חרדה, גערה.
ללילות אין סוף, אין תקווה
טהור ישועתנו קרבה.
אין זה כך, אומר אני
בלילה שירה עמי.
כל אור אלינו מגיע
נהרה מתמלא הרקיע.
הלילה את דרכנו מורה
בחושכו מרבה ומפרה.
מתוך הלילה האור בוקע זורח
מן הלילה האושר צומח.
את הלילה הזה נמלא בשמחה
מדוע הלילה את בוכה?
תגובהתגובות