בעזרת השם
בפעם הראשונה שדיברתי איתו הוא היה נראה די בטוח בעצמו. עיניו נצצו כשדיבר וידיו פנו אנה ואנה בקצב דיבורו השוטף. הוא הסביר לי בדיוק את מטרותיו ואת הדרך להשיג אותם, הייתה לו תכנית מפורטת להמשך חייו: הוא יגמור את הבגרויות, משם ימשיך לשנת מכינה ואז לשלוש שנים ביחידה קרבית, כמובן שכשיסיים את השירות ילך לטיול בהודו לכמה חודשים ומשם יחזור ללימודי תואר ראשון בהנדסת מחשבים. הוא המשיך לפרט על האישה שאיתה הוא יתחתן, על העבודה המכניסה שבה יעבוד, על השמות שיבחר עבור ילדיו וכמובן על העיתים שיקבע לתורה עם החברותא בבית הכנסת המרכזי בישוב בו הוא יגור. אפשר לומר שהוא בהחלט קנה אותי עם התוכנית המפורטת שלו, אחרי הכל, לא כל יום פוגשים בן אדם עם כזה עתיד מבטיח. אבל משהו עדיין היה חסר לי בכל הסיפור הזה, פניתי אליו ושאלתי אותו: "ומה עם אלוקים?".
ארשת פניו הבטוחה התחלפה במבט תמה, "מה הקשר?" הוא ענה בשאלה.
"יכול להיות שהוא מתכנן תכנית אחרת בשבילך, לא?".
" גם אם כן, זה לא אומר שאני צריך להפסיק לתכנן תכניות כי יש תכנית אלוקית בשבילי. נכון, הרב איינשטיין?".
"נכון אבל אתה לא צריך לחשוב רחוק כל כך על כל פרט ופרט, אל תהיה כל כך בטוח בעצמך ותהיה מוכן להפתעות".
נראה שדברי שעשעו אותו במקצת כיוון שהוא צחק בקול ושאל "עוד משהו?".
"כן", עניתי "תגיד בעזרת השם".
"אני אנסה להקפיד על זה" הוא אמר בחיוך "בעזרת השם".
חלפו שנים מאז אותה שיחה והדבר נשכח מליבי כליל, הרי הייתה זו שיחת חולין בין בגרות לבגרות ולא רעיון עמוק שבו צריך היה להתעמק. על כן, מה רבה הייתה שמחתי כשפגשתי אותו שוב בנופש פסח במלון באילת מלווה באשתו וילדיו וחיוך נסוך על פניו. ובאמת שאני מצטער לאכזב אתכם אבל לא, לא קרה לו משהו בדרך ולא השתבשו לו התוכניות המדוקדקות: הוא סיים את הבגרויות והמשיך לשנת מכינה, הוא שירת שלוש שנים קרביות ובאמת הלך להודו לכמה חודשי רענון. הוא סיים את התואר הנכסף התחתן עם האישה שעליה חלם ונולדו לו שלושה ילדים כפי המתוכנן, ולפי טענתו, הוא משתדל להקפיד על החברותא בבית הכנסת המרכזי.
מחאתי לו כפיים.
"כל הכבוד" החמאתי לו, "באמת שהצלחת להרשים אותי, כל מילה שלך-בסלע. כנראה שהמעטתי בערכך, אני לוקח את דברי חזרה".
"האמת היא שלא הכל הלך כמו התכנית" אמר לי בחיוך והציג בפני את הילדים שלו שחייכו בביישנות "תכיר את אמונה איתיאל ועמנואל".
"ידעתי שלא תוכל לדייק בהכל, השמות היו שונים אם אני לא טועה. איך קראת להם אז?".
"ירון דור ושמעון".
"איזה שם מהשמות האלו היה מיועד לבת שלך?" צחקתי.
"לא תכננתי בת" הוא ענה בחיוך, "והאמת היא שהלידה של אמונה היא שגרמה לי לשנות את דעתי".
הוא עצם את עיניו ופניו הרצינו "כשאשתי הייתה בהריון בפעם הראשונה לא היה מאושר ממני. הייתי כבר מוכן להכל כהרגלי בקודש, קניתי עגלה, חיתולים, ואת כל מה שהדיירת החדשה צריכה כדי להרגיש בבית. הכל כבר היה מוכן ואני הייתי סופר את הימים עד לחודש התשיעי.
אבל הספירה שלי נקטעה באיבה.
בחודש השביעי אשתי התחילה להרגיש צירים, בהתחלה לא ייחסנו לזה חשיבות אך כשירדו לה המים הבנו שזה רציני הבהלנו אותה לבית חולים במהירות שם קיבלו אותנו האחיות בבהלה שהכניסו את אשתי לחדר לידה. רופאים נכנסו ויצאו ואני לא ידעתי מה הולך. שאלתי את אחד הרופאים שענה לי בקוצר רוח: "כדאי שתתחיל להתפלל" לאחר שנרגע קצת הבלגן פניתי לרופא שנראה הכי בכיר והוא עדכן אותי בפרטים. לא ממש הבנתי מה הוא אמר כל מה ששמעתי היה את המילים האחרונות שהדהדו לי בראש כמו גונג סיני עתיק.
סיבוך בלידה, סכנת מוות.
בצר לי נסעתי לרב שלום, אתה מכיר אותו, הרב המקובל אחד מצדיקי הדור. סיפרתי לו בבכי את קורותי וביקשתי ממנו שיתפלל שאשתי תינצל והלידה תצליח.
"בעזרת ה'" הוא ענה לי.
"הרב" אמרתי לו עם דמעות בעיניים "אשתי בסכנת מוות, זה לא יעזור לי בעזרת ה'"
"אתה טועה" ענה לי הרב "הדבר היחיד שיעזור לך עכשיו זה בעזרת ה'"
הוא המשיך ואמר לי: "תבין, כשאדם חושב שהוא יכול להסתדר ללא עזרתו של אלוקים, אומר לו אלוקים: אין בעיה, אתה בשלך ואני בשלי, תסתדר לבד. אך כשאדם מבקש את עזרתו, גם כשהוא לא צריך אותו לגמרי, אלוקים ישמח לעזור לו בשעות הקשות ביותר שלו, כי הוא מודה שהוא צריך אותו".
הרב בירך אותי שהכל יבוא על מקומו בשלום ואני החריתי-החזקתי אחריו..."
"בעזרת ה'" אמרתי אני בחיוך, מתלהב מהסיפור.
"והתוצאות כפי שאתה רואה לפניך" הוא אמר והצביע על אמונה "ברוך ה' הכל הסתדר וזכינו ללידה מחודשת של אמונה, אמונה שהכל מאיתו יתברך, אמונה שאנחנו תמיד צריכים אותו גם כשנראה לנו שלא".
נפרדתי ממנו לשלום, נוצר בליבי את המפגש המחודש הזה עם אדם שסמך על עצמו יותר מכל דבר אחר, אדם מתוכנן עד הסוף, אדם שעבר מהפך, אדם שבזמנו ניסיתי לחזק,
ויצאתי מחוזק.
תגובהתגובות