בוקר. שמש. ציפורים. וילון מוסט. יד צעירה אוחזת במטאטא קש. ומטאטאת. ואז היא קופאת במקום, רעש מנוע מפר את שכבת הדממה הפרושה על השכונה. את דיממת האימה. "בבקשה", לוחשות שפתיה, "בבקשה שהם לא יבואו לפה", דמעות של תחינה נקוות בזויות עיניה. היא יודעת שזה לא צודק, אם לא אליה הם יכנסו לבית אחר. משפחה אחרת תסבול. אבל שפתיה ממשיכות למלמל, כמו שעשו כל-כך הרבה בשבועות האחרונים. ואז היא מבחינה בו, ליבה מחסיר פעימה, בג'יפ מצוחצח הנכנס לרחוב נוסע לאיטו. "לא", היא כבר לא ממלמלת, היא צועקת, הדמעות מתפרצות ללא שליטה, "בבקשה, בבקשה...". הג'יפ לא שומע אותה, ממשיך להתקדם, חולף על פני בית אחר בית. הרחוב הזה, שכה הרבה חצתה בריצה בעת ילדותה, נידמה פתאום כה ארוך. הנסיעה נראית כנצח וכל חצר שהג'יפ חולף מגבירה את זרם הדמעות והתפילות. לא שזה יעזור, הם כבר מזמן קיבלו את הפקודה לאן ללכת. לבסוף מגיע גם הנצח אל סופו ומביא איתו את הנורא מכל – הג'יפ חונה ליד הבניין, מתחת חלונה. החלון שניקתה הבוקר. לרגע העולם קופא ואז נפתחת הדלת ודרכה יוצאים שלושה לובשי מדים. הם מסתכלים על הבניין, מבטיהם כמעט נפגשים, אבל היא לא מעזה להסתכל להם בעיניים, מפחדת ממה שהיא תראה. מפחדת לגלות להם שהיא שם. הם נכנסים לבניין ומתחילים לעלות במדרגות, צעדים כבדים, קודרים, לא ממהרים לשום מקום. הדמעות כבר פסקו, ממתינות לזמן טוב יותר לחזור. והיא מרגישה כמו ציפור בכלוב, הולכת ממקום למקום, נכנסת לסלון, חוזרת להביט אל מבעד לחלון, ושוב לסלון. מרימה תמונה קטנה שפיתחה לא מזמן ומסתכלת על המשפחה הקטנה שלהם. היא כמעט בטוחה שלאישה הזאת בתמונה, שהיא באמת כמעט בטוחה שזאת היא, אין דאגות. לפחות לא כאלה. והיא גם די בטוחה שלאיש שעומד לצידה, מניח את ידו על שלה, אין דאגות. לפחות לא כאלה.
היא רוצה לנעול את הדלת. ואז לקחת את המפתח ולרוץ להתחבא מתחת למיטה. כמו פעם, כשהכול היה פשוט יותר. אבל עכשיו היא כבר מבינה שזה לא יעזור. היא יודעת שבסוף הם יגיעו, הם ימצאו אותה. וחוץ מזה, היא לא מצליחה להתיק את אוזנה מקול הצעדים, סופרת את המדגרות, עדיין מקווה. לא בראש, אבל בלב. אך הצעדים ממשיכים, עוד מדרגה ועוד מדרגה, עכשיו הם כבר בקומה שתחתיה, עולים אליה. ותכף יגיעו הדפיקות על הדלת, הדפיקות מהסיוטים בלילה. ומהסיוטים ביום. ובהחלטה של רגע היא פותחת את הדלת, רק לא לשמוע את הדפיקות האלו, ועומדת בכניסה לביתה מישירה מבט וכמעט השלמה משתקפת בעיניה.
ואז הם מופיעים, לרגע הם מופתעים לראות אותה כך, כאילו מחכה להם, אבל הם ממשיכים לעלות באותו הקצב. אפילו לא מתנשפים. ופתאום הכול מתחיל לזוז מהר. כל-כך מהר, כמו בסרט, שכל הרגשות נעלמים ומשאירים בזיכרון רק תמונות מטושטשות. היא לא מצליחה לזכור, אבל יודעת שזה קרה. היא יודעת שהם ישאלו לזהותה, אבל לא מצליחה לזכור. היא יודעת שהם נכנסים הביתה ומבקשים ממנה לשבת, אבל לא מצליחה לזכור. היא יודעת שהם אמרו שבעלה, האדם הנפלא בעולם, לא ישוב יותר, "נפל במילוי תפקידו" הם קראו לזה, אבל לא מצליחה לזכור.
בוקר. שמש. ציפורים. וילון מוסט. יד מקומטת אוחזת במטאטא קש. ומטאטאת. ואז היא קופאת במקום. התמונה, שזמן כה רב עבר מאז שהעזה להסתכל בה, נמצאת מולה. והיא שולחת יד באיטיות, מהססת, מרימה את התמונה. ולמרות האבק הרב שמכסה אותה ולמרות השנים הרבות שחלפו – היא נזכרת. וגל של דמעות מהעבר שוטף את פניה.
תגובהתגובות