החיכוכים הרגעיים עם בני אדם מרגישים כמו נגיסה קטנה מחטא מתוק. וההנאה- כמו בחטא- קטנה מלספק, אך מינונה מושלם.
לרוע המזל, האיזון עדין והאנושיות בוערת והסוף לכל יבוא תמיד. ובשביל הקלישאה הספרותית- השאלה כמובן היא, האם יבוא בהקדם.
זאת הייתה מעיין דרך התמודדות שפיתחתי לעצמי אל מול חוסר העניין בחיי האישים. יותר נכון, בחיים שמעולם לא יצרתי לעצמי.
ואחרי החיכוכים האלה, תמיד נותרה שאלה באוויר- האם רק אני אדם עצוב שכזה, שצריך לארוב לפיסות חיים כדי למלא את נפשו האפלה, או יצר כזה יש גם באלה שחייהם גדולים הרבה מעליהם, שאינם מצליחים להכיל את עצמם..
הפכתי לציידת מוכשרת. מוכשרת באופן יוצא דופן, למען האמת. וככל שהמיומנות גברה, כך גם אותות האזהרה אותתו בקצב היסטרי יותר ויותר.
והייתי בטוחה שאני יכולה לשנות סדרי בראשית. ושאם כולם חיים בדרך אחת אני יכולה לשרוד לבד בדרך אחרת.
טעיתי. וכמובן, גיליתי זאת מאוחר מידי.
ואני כמו חור שחור, בלי יותר מידי מחשבה, באגואיסטיות מוחלטת, המשכתי לשאוב אלי נשמות.
עם הזמן לומדים להגיד את המשפט המתאים, בזמן המדויק. לחתוך את חייהם בנקודה המושלמת, בחדות המושלמת.
ואתה כבר שם בפנים, הרבה יותר מהר מבעבר, בהרבה יותר טבעיות מבעבר. בהרבה יותר יומרנות.
לא תיארתי לעצמי כמה כוח זה מקנה לי, כמה עוצמה. ידעתי שכוח בידיים שלי יכול להרוס הרבה, אבל זה כמובן, המידע הנכון בזמן הלא נכון.
והמשכתי לצוד, באוטובוסים, בספריה העירונית, בקטעי עיתונים, בהרצאות.
לכל המקום שנכנסתי חיפשתי את הקרבן הבא, השיחה שתזין את הנפש הרעבה שלי. את אותו חור שחור חסר אופי.
ומשמיד אופי.
***
ביום שישי אחד ישבתי על יד המחשב ותמרנתי בין כמה שיחות בו זמנית. מישהו דיבר איתי על נשמות אבודות ותהה על היום שבו נהיה זקנים בלים והאם פילוסופיה עדיין תטריד אותנו.
והאם יגיע הרגע בו לא ישאר דבר מלבד זיכרונות.
המשפט שלו הבהב על המסך. הכל היטשטש (כמובן. קלישאות קלישאות.) ודם ואפר ותמורות עשן. וחורים שחורים וגלקסיות אבודות.
ואני רק גוף וזיכרונות
ואני רק גוף וזיכרונות
ואני רק גוף וזיכרונות
ואני רק גוף וזיכרונות
הרמתי סכין
ואני רק גוף
תגובהתגובות