פרק שלישי: מוות כפול?!
אייל הרעיד את רגלו מחוסר סבלנות וכל חמש שניות הביט שוב ושוב מעבר לשולחנו לראות אם הוא הגיע, החשוד.
האישה תיארה את החשוד בצורה כמעט מדויקת כך הם הצליחו לאתר אותו ישר במאגר בגלל העבר הפלילי שהיה לו; מיכאל רואי, זה היה הבן אדם שהם חיפשו.
"הוא פה," אמר עמיר מאחוריו.
"ששש... אל תפריע לי עכשיו אני מחכה לחשוד שיגיע," אייל השתיק אותו.
"אבל אני אומר לך שהוא פה."
"מי?"
"החשוד, מיכאל."
אייל קפץ ממקומו.
"אז למ-מה לא אמ-מרת מקודם?" אמר אייל בלחץ.
"אבל..." ניסה עמיר להתחיל אבל אייל ביטל את דבריו בתנועת יד תוך כדי שהוא אומר, "איפ-פה הוא, פש-שוט תגיד לי א-איפה."
עמיר גלגל את עיניו באנחה.
"הוא שם, בחדר החקירות."
אייל התחיל להתקדם כשלפתע ניזכר שהוא לא לקח איתו את המסמכים.
"איפה שמתי אותם עכשיו?" הוא חזר לשולחן והחל לחפש במהירות.
"את מי?" שאל עמיר.
"את המסמכים."
"אמ..." עמיר כחכח בגרונו.
אייל הרים את ראשו לכיוון עמיר וראה שהוא מחזיק בידו את המסמכים.
"איפה הם היו?" שאל.
"מול העיניים שלך," ענה לו עמיר בגיחוך. "מה דעתך לעשות פעם במקרה בדיקת ראיה?"
"נור-רא מצחיק, עכ-כשיו תביא לי א-את זה!" אמר אייל חטף את המסמכים מהידיים של עמיר מסמיק כולו מבושה והלך לחדר חקירות.
בינתים מיכאל סקר את החדר בעיניו; הקירות של החדר היו בצבע שמנת, הם החלו להתקלף בצדדים ובין התקרה לקירות החלו להיווצר סדקים.
באחד הקירות, הקיר שמולו, הייתה מראה שהוא לא יכול לראות את מה שקורה מבחוץ לחדר אבל מי שבחוץ כן יכול לראות אותו, הוא ראה את הדבר הזה בסרטי משטרה.
בחדר עמד ריח של אלכוהול ותרופות. ריח שבדרך כלל לא מאפיין חדר חקירות אלא יותר בתי חולים, הריח עשה לו בחילה. רק המחשבה על בתי חולים עשתה לו בחילה.
אייל הסתכל על מיכאל מהחלון מבחוץ, לבחון את ההתנהגות שלו, לראות אם יש בו משהו מוזר, אבל הכל היה בסדר. הוא ניראה בדיוק כמו שהאישה תיארה אותו; שיער חום מתולתל, עיניים שחורות, פה קטן ואף בולט בצורת מקור של נשר.
הדלת של החדר נפתחה ואייל נכנס.
"או... סוף, סוף. אתה מוכן להגיד לי מה אני עושה פה? בבקשה," מיכאל שאל.
"אז אתה לא יודע למה אתה פה?"
מיכאל הניע את ראשו לשלילה.
אתה מכיר את האישה הזאת?" שאל אייל והראה לו תמונה של 'ליטל.'
"לא, אבל אני חושב שגם לא הייתי רוצה להכיר אותה, היא די מפחידה."
"אני ל-לא שוא-אל אותך עכ-כשיו אם היא מפחיד-דה או ל-לא, מה שאני שואל-ל אותך עכ-כשיו זה אם י-יש לך ק-קשר כלשה-הו לרצח שלה." החל אייל לגמגם.
"רגע, רגע, רגע! אתם אשכרה חושבים שיש לי קשר לרצח של המכוערת הזאת?" גיחך.
"דֵי. כ-כן," ענה אייל.
"יש לכם הוכחות?" שאל מיכאל.
"כרגע מס-סרו לי שמצאו אק-קדח בבית שלך-ך, אותו כלי ששו-ומש ברצח האיש-ישה הזאת ואני בטוח ש-שעוד מעט יו-יודיעו לי שמצאו הת-תאמה בין הכד-דורים והסוג של האקד-דח."
"אוקי, דבר ראשון אני לא רצחתי אותה, אתה לא חייב להאמין לי ואם אתה לא, עוד מעט זה יוכח לך. דבר שני מה הקטע של הגמגום? זה אמור לגרום לי לדבר? לרחם עלייך או משהו? כי זה ממש לא עובד. ודבר שלישי איך הגעתם אלי בכלל?"
" אוק-וקי אז ככ-כה," החל אייל לענות לו. "דבר ראש-שון על הגמגום אין מ-מענה. דבר ש-שני אני לא חייב לענות לך על הש-שאלה של איך הגענו אליך אבל בוא נג-גיד שבמקרה הזדמן לך להי-היות באותו מקום של הרצח כמה דקות לפני, ככה שהיה לך מספ-פיק זמן להרוג אותה ולברוח. דבר של-לישי אני זה ששואל פה את הש-שאלות, מובן?"
"אז רגע אין לי זכות שתשאל אותי אליבי?" מיכאל אמר. "אני די עברתי את זה כמה פעמים וכל פעם שאלו אותי על אליבי."
אייל הסתכל על מיכאל, הוא היה בטוח שמיכאל הוא הרוצח אז מה הקטע שלבקש אליבי?! זה סתם משהו שמאריך את החקירה. אבל עכשיו שמיכאל הזכיר את זה הוא חייב לקחת ממנו אחד.
'באסה,' חשב.
"כ-כן ב-בדיוק התכוו-ונתי לשאול אותך-ך על ז-זה," אמר אייל.
"כן, בטח, ברור," אמר בציניות. "מ'שתגיד."
"אז..."
נו... אז..."
"יש לך אח-חד כזה?"
"אתה מוכן בבקשה להגיע לנקודה במקום להסתובב סחור, סחור?"
"א-אז יש לך אלי..." אייל התחיל להגיד שצילצול הפלאפון קטע את דבריו. אייל הסתכל על הצג ובצג היה רשום 'בית חולים למתים' זו הייתה הפתולוגית של התיק והוא היה חייב לענות לה.
"אנ-ני מצט-טער." אייל הצביע על הפלאפון וחייך חיוך ניצחון. "זה מהמעבדה."
מיכאל הסתכל על אייל בשנאה, זה היה מבט מפחיד של פושע שמשהו לא מוצא חן בעיניו, זה לא מבט כייפי, חוקרי משטרה נפגעו קשה בגלל מבטים כאלו. אייל לחץ על הכפתור הירוק וברח החוצה מהחדר.
"ה-הלו?"
"מה אתה בלחץ?" שאלה סיוון שזיהתה את זה ישר שהוא התחיל לדבר בגלל הגמגום.
"ס-סתם עכשי-יו יצאתי מהחדר חקירו-רות."
"ו..."
"והחשוד דפק לי מבט!"
"המבט?"
"כן, המבט! אבל אני בטוח שלא התקשרת אלי בגלל זה, אז מה עכשיו?"
"אני צריכה שתבוא לכאן?"
"אה? למה?" אייל היה מבולבל.
"פשוט תבוא."
"סבבה, אני בדרך," אמר וניתק.
"נו מי זה היה?" עמיר קפץ עליו.
"הבית חולים, המתים קוראים לי."
"ומה עם מיכא?"
"עם מי?"
"מיכא, החשוד שלך."
" י'חתיכת טמבל," אייל אמר ונתן לו מכה בראש. " נותן שמות חיבה לחשודים עוד מעט תגיד לי שחילקת אחד גם לנרצחת."
"אני לא יכול אנחנו עדיין לא יודעים מה השם שלה." עמיר צחק.
"טוב, טוב. תעשה לי טובה, לך אליו, קח ממנו אליבי ותנסה לאמת אותו, סבבה?"
אייל לא חיכה לתשובה. הוא לקח את המפתחות שלו והלך לאוטו.
אייל ניכנס לחדר מרחרח את האוויר תוך כדי שהוא מקמץ את אפו ומתקדם לכיוון של סיוון. כשהגיע לסיוון התחיל לרחרח גם אותה.
"מה ניסגר אצלך?" שאלה סיוון המומה. "אתה מרגיש טוב? להזמין אמבולנס?"
אייל הרים את הראש והחזיק את האף שלו עם האצבע והאגודל ועם היד השנייה עשה תנועה כאילו הוא מנסה לסלק אוויר שמפריע לו.
"כשנכנסתי לכאן היה מקור ריח נורא אז עקבתי אחריו והבנתי שזה בא ממך."
האישונים של סיוון התרחבו והיא הסתכלה עליו בהלם.
"ניראה לי שאת עובדת עם המתים יותר מידי זמן, את נדבקת בהרגלים הנוראים שלהם כמו הבושם שהם משתמשים בו."
"וואלה אייל אם זו הדרך שלך להתחיל עם בחורות אתה תישאר גרוש לשמצה כל ימי חייך עד שתמות רווק, זקן, בודד ונטוש."
"שכחת את שיר," אמר אייל בהתחכמות.
"אל תדאג היא בסוף תבין שהיא גרה עם משוגע בבית ותברח."
"אה, אה! נורא מצחיק. יאלה, קדימה, נימאס לי מדיבורי הסרק בואי נתקדם למה שחשוב."
"הי! אתה התחלתָּ."
"נו...!"
"טוב, טוב רק אל תהרוג אותי," אמרה סיוון בבהלה מעושה ונסוגה לאחור כשראתה איך הוא מסתכל עליה.
"איפה היא?" שאל.
סיוון הצביעה לכיוון שולחן שעליו שכבה הגופה מכוסה בבד לבן. ראו רק את הראש של 'ליטל' ואת כפות הרגליים שלה. על האגודל היה מן טיקט שקשור בחוט.
"אוקי, אז ככה. האקדח ששלחת לבדיקה הוא אקדח יריחו 941 והכדורים שהיא נורתה על ידם הם מתאימים לקליבר 45."
"חוץ מזה?" היא הרגע הרסה לו את הקצה חוט היחידי שהיה לו אז הוא ניסה להשיג לפחות משהו קטנטן.
"וחוץ מזה היא עברה ניתוח פלסטי."
"איפה?"
"בכל הגוף. האף, הפה..."
"בבקשה תגידי לי שאת עובדת עלי," התחנן אייל.
"למה?" שאלה מבולבלת.
"לא רק שהרסת לי את קצה החוט היחיד שהיה לי גם סיבכת לי את כל העלילה."
"טוב, מה אתה רוצה, אתה הבלש, אתה צריך להתמודד עם דברים כאלה. חוץ מזה, ניראה שהולך להיות לך סיפור ממש טוב. אז מה אתה מתבכיין? אתה זה שתמיד אומר שלא קורה שום דבר מעניין בעיירה הזאת."
"טוב, תעשי לי טובה ועזבי, רוב הסיכויים שאין לו אליבי, אז ניצלת."
"למי..." צלצול הפלאפון של אייל הפסיק אותה זה היה עמיר.
"אה?" אייל ענה.
"אייל?"
"נו מה, קרצייה?"
"בבקשה תגיד לי שהאקדח תואם לזה שרצחו איתו את אלמונית."
אייל הרים גבה 'מעניין איפה היה הבן-אדם כשאלוקים חילק שכל. אלמונית?! עוד שם חיבה?! שיהיה בריא...'
"לא, הם לא תואמים," אמר והוסיף, "בבקשה תגיד לי שאין לו אליבי." למרות שהוא ניחש את התשובה לפי ההגיון.
"לא, בדקתי, מונית אספה אותו משם שלוש דקות בערך לפני הרצח."
"אה!" אייל צעק.
"שש..." סיוון אמרה ושמה אצבע על פיה. "אתה תעיר את המתים."
אייל נעץ בה מבט מעוצבן.
"נצטרך לשחרר אותו. אין לנו ראיות מוצקות," עמיר אמר.
"אני יודע."
"אז מה נעשה? מאיפה נמשיך?"
"תפרסם תמונה שלה בתקשורת וניראה אם מישהו יזהה אותה."
"אם אתה אומר," אמר עמיר וניתק.
"אה, ועוד משהוא," סיוון הוסיפה. "ה'אלמונית' שלך מתה פעמיים. מישהו גרם לה לשתות וודקה מעורבבת עם מים יחד עם כדור נגד דיכאון כמה דקות לפני הרצח, הכבד שלה הלך לגמרי."
"אה? מה אמרת?" שאל אייל מבולבל.
"מה ששמעת."
"אז מה את באה להגיד לי?" שאל.
"שאם לא היו יורים בה היא הייתה מתחסלת מהוודקה."
"גם כן האלכהול הזה!" אמר אייל מעוצבן.
"אתה יודע מה הומר סימפסון אומר?"
"לא מה הוא אומר?" שאל אייל בלגלוג.
"בואו נרים כוסית להאלכהול: הפתרון והגורם לכל הבעיות," סיוון חיקתה אותו.
תגובהתגובות