בס"ד
היא באה.
מתלוננת על הכל,
צועקת על כל מה שרואה.
כל אחד מסתגר בחדרו, ונעלם.
יודע,
שגם היום הזה נהרס.
היא הולכת.
הקירות דוממים,
שוב שומעים את תיקתוק השעון.
צליל גיטרה נשמע מאחד החדרים,
חודר, עמוק.
מרגיע.
זמן לישון.
דמעות בעיניים.
מחשבות קודחות ובלבולים.
שוב כמעט בוקר.
הכל כל כך שיגרתי,
מוכר.
מתי תביני שאנחנו רק רוצים לחיות בשקט?
תגובהתגובות