התקרבות התרחקות
התרגשות אחזה בליבו של נדב כשהוא צעד עם התיק הענק שעל גבו לעבר שערי הישיבה. ישיבה חדשה, לא כמו בישיבה התיכונית שהכריחו אותו ללמוד. "פה אני אלמד באמת מכל הלב - כשאף אחד לא לוחץ עליי!", כך אמר לכל מי ששאל אותו לסיבת בחירתו ללמוד בישיבת הסדר. "אחחחח... זמן א>לול", חשב לעצמו בחיוך, "צריך להתחיל לדבר במלעיל, כמו אחי הגדול ושאר הביינישים". הוא נכנס בחשש בשערי הישיבה. חיבוקים מכל עבר, החבר'ה הבוגרים לא ראו אחד את השני הרבה זמן, עכשיו זה תורו להיות חלק משיעור חדש בישיבה. נדב עולה במדרגות הפנימייה התלולות, עומדים מסביבו השכנים, שואלים לשלומו, מסבירים לו פנים. סידור החדר לקח לו מספר דקות קטן, ולוּ רק בשביל שהציפייה של חופש שלם תסתיים כשייכנס לבית-המדרש ויתפוס את מקומו. הספרים החדשים שהביא מהבית הסתדרו אחד אחד על המדף שבמקומו ובכולם נרשם "לה' הארץ ומלואה, בחזקת נדב לוי - שיעור א'". רעש של לימוד החל בוקע מבית-המדרש, זהו, לזה חיכיתי, חשב בליבו וחייך. הספר הראשון שנדב פתח היה "מסילת ישרים", עד שיסדרו חברותות החליט לנסות ללמוד לבד. "אמר המחבר", החל קורא, "החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פירסום גדול...". הוא הרגיש איך אש התורה מתחילה לבעור בו ואיך שהוא יכול להתקדם בבת-אחת לגבהים שהוא לא הכיר בישיבה התיכונית שבה למד. בסדר ערב עם החברותא הבוגרת הוא התחיל ללמוד בבקיאות את מסכת בבא מציעא, וכשהחברותא התחיל להשתמש במילים כמו "למאי נפקא מינה?" או "ממה נפשך?" הוא באמת לא ידע מה נפשו עושה שם והתחמק לחדר בטוענה שהוא עייף. בכל זאת, על ההתחלה? בבוקר היום השני בישיבה הרב סידר לכולם חברותות לסדר בוקר, הוא עוד לא הכיר את החברותא שלו, אבל הוא נראה לו בחור די נחמד וכשהוא נתקע בקושייה הראשונה של הרשב"א הוא חזר לחדר לשחק קצת בפלאפון ולשמוע מוזיקה. בהמשך השבוע הוא דווקא למד די טוב, אבל לפעמים הוא התעייף קצת והעדיף לעשות הפסקות. בכל זאת, הוא עדיין שיעור א', אף אחד לא מצפה ממנו שהוא יהיה כל היום בבית מדרש, קשה להתרגל למציאות החדשה. ככה עברו על נדב ימים, שהפכו לשבועות, שהפכו לכל זמן אלול. בערך באיזור ר"ח כסלו, כשהרב העיר לו על כך שהוא לא לומד, הוא הבין שמשהו לא בסדר, הרב פקח את עיניו ופתאום הוא שם לב שהוא לא לומד בקצב של כולם, שבכל יום הוא מבלה המון זמן מחוץ לבית-מדרש וכשכולם מצביעים כדי לענות לשאלה של הרב - הוא אפילו לא הבין את השאלה!
נדב לא הבין מה קורה פה, הרי הוא התחיל כל-כך טוב וכל יום הוא מנסה מחדש! כל יום הוא מנסה יותר ויותר להתרכז בלימוד ולהישאר בבית-המדרש אך ככל שהוא יותר מנסה כך גם אי-עמידתו בציפיותיו מכאיבה לו יותר. היה נראה לו כאילו כל העולם נגדו, הרב לא רואה את הקושי שלו, ראש-הישיבה לא מתייחס, החברותא הבוגרת מריצה את הגמרא והכי חשוב - היה נראה לו כאילו ה' לא שַׁם איתו. כאילו ה' הוא אי-שם למעלה והוא לא רואה את נדב לוי הקטן שנמצא על האדמה. הוא לא האמין שיכול לקרות מצב כזה והחליט לפנות אל הרב של שיעור ד' שנורא אהב את השיעור שלו בערב. הוא הלך בחשש אל עבר המקום של הרב, התקרב אליו ואז הרב הסתובב אליו. "אמממ... אפשר לדבר כמה דקות עם הרב?", ביקש. הרב יוסי אמר לו שישב ושמע את הסיפור שלו בכובד ראש, חשב כמה שניות וענה לו: "נדב, תקשיב, אני רוצה שתדע שממש רואים עליך שאתה רוצה ללמוד, רואים בך את הרצינות הנכונה לַדָבר, אז חזק ואמץ. העצה שיש לי אליך היא לשים את האכזבות בצד ולא להפסיק לנסות, אני יודע שזה נשמע נדוש לחלוטין, אבל פשוט תמשיך ללמוד תורה, אל תחשוב על זה שאתמול לא הצלחת או לפני חמש דקות לא הצלחת, כי עכשיו אתה כן תצליח! ואם גם עכשיו לא הצלחת אל תהיה עצוב, אתה צריך להמשיך לנסות עוד פעם, ועוד פעם. והכי חשוב בהתחלה זה להיות עקשן כמו פרד! כי ההתחלה היא הכי קשה, אבל גם לצדיקים הכי גדולים היו לפעמים נפילות וגם הם חשבו שלפעמים ה' לא איתם, אבל אם הם היו מתייאשים ומפסיקים ללמוד הם לא היו מי שאנחנו מכירים כיום".
נדב נשם עמוק, קם מהכיסא והתחיל ללכת לכיוון הדלת של בית-המדרש. הוא כבר כמעט ניגש אל ידית הדלת כשהרב קרא לו בחזרה ואמר לו "תרים את הראש ותחייך! זה רק נראה לך שאתה מתרחק מרבש"ע, אבל בגלל הרצון החזק שלך אתה רק מתקרב אליו".
נדב בכלל לא ידע איך זה יעזור לו ואם זה היה בכלל נכון לפנות אל הרב. הוא יצא מהישיבה והחל ללכת לכיוון הים, הוא ראה את הים הכחול מרחוק ואת גליו הנעימים מלטפים את החוף וישב על איזה סלע. ישב וחשב. "הרב בעצם צודק, למרות שעכשיו אני רואה את הרע, כי אני קשה לי ללמוד, אני צריך להמשיך לנסות. ה' רוצה שאני אלמד תורה. לא מעמידים אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו!"
נדב חזר לישיבה, הסתכל על הגמרא, חייך חיוך של ניצחון ויצא למלחמה.
***
"כשאדם נכנס בעבודת השם, אזי הדרך שמראין לו התרחקות. ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל להיכנס לעבודת השם, ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות. וצריך התחזקות גדול מאוד מאוד לבלי ליפול בדעתו, חס ושלום, כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים, שהוא מתיגע ביגיעות גדולות בשביל עבודות השם, ועדין הוא רחוק מאד, ולא התחיל כלל ליכנס לשערי הקדושה. כי רואה עצמו שהוא מלא עדין עביוּת וגשמיות והרהורים ובלבולים גדולים, וכל מה שהוא רוצה לעשות בעבודת השם איזה דבר שבקדושה, אין מניחין אותו. ונדמה לו כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל, ואין רוצה כלל בעבודתו, מחמת שהוא רואה שהוא צועק בכל פעם ומתחנן ומתנפל לפניו יתברך שיעזרהו בעבודתו, ואף - על - פי - כן עדיין הוא רחוק מאד מאד. על - כן נדמה לו כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל ואין פונה אליו כלל, כי הוא יתברך אין רוצה בו כלל. הן על כל אלה וכיוצא בזה צריך התחזקות גדול, לחזק עצמו מאד מאד, ולבלי להסתכל על כל זה כלל. כי באמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות"
(ליקוטי מוהר"ן תנינא, מ"ח)
תגובהתגובות