ילדה קטנה ומשאלה אחת.

בס"ד

כשהיא נולדה, היא הייתה בסדר גמור. בדיוק כמו כל תינוקת אחרת, אפילו הרגליים הקטנות שלה היו בגודל הנכון. לא היה שום דבר שירמוז לה מה יקרה כשהיא תגדל.

היו לה שני הורים, והיא גדלה כמו כולם אז, בכפר הקטן, בהמון אהבה ובלגן. אבל כשהיא הגיעה לגנון החדש היא פחדה שתהיה שונה, היא הביטה בביישנות על כל הילדות הקטנות מסביבה. לכולן היו זוג רגליים קטנטנות, כולן היו ממש כמותה. ויום אחד, היא פגשה את בובי, השכן. הוא היה גדול והבין דברים חשובים מאוד. כל הילדים אהבו אותו, גם הילדה הקטנה. יום אחד בובי הזמין אותה, בשקט- לכוס שוקו. ובלי שאף אחד ראה או שמע, אמר לה בחיוך שהיא מדהימה. "יש לך רגליים ממש יפות ומיוחדות, את שמת לב שהן טיפל'ה גדולות?" בובי אמר לה בחיוך. השוקו היה טעים, והיא באה שוב ושוב. אבל היא לא הבינה מה שונה ברגליים שלה. בובי היה נפגש איתה, מביא לה שוקו מתוק, ומשתעשע ברגליים שלה כמו בצעצוע. הילדה הרגישה מאוד מיוחדת.

יום אחד היא גילתה שעוד ילדות מהגן קיבלו שוקו מבובי, ושגם לילדות אחרות הוא שיחק ברגליים, ודגדג והשתעשע. היא הייתה עצובה, ולא סיפרה לאף אחד, כי לא רצתה שיצחקו על הרגליים שלה.

לאט לאט היא גדלה, והיא תמיד הסתכלה בזהירות על הרגליים, ושמרה עליהן שלא יגדלו. אבל הן גדלו, כל פעם קצת, והיא קיבלה נעליים חדשות כדי להחביא בתוכן את הרגליים שלה.

כשהילדה גדלה עוד קצת, היא שמה לב שהרגליים שלה נהיות ממש גדולות, ונבהלה. היא החביאה אותן בגרביים עבות ובמגפיים גדולים, אפילו כשהיה חם בחוץ. לא הפריע לה שיחשבו שהיא מוזרה, העיקר שלא ידעו את האמת! את הסוד הנורא! שהרגליים שלה גדולות ומפחידות אותה.

גם הרגליים של הילדות האחרות גדלו, אבל קצת. היא בדקה בשקט, הסתכלה מהצד, קיוותה שהיא לא היחידה שיש לה רגליים גדולות כל כך. היא הייתה צריכה לקנות נעליים מיוחדות, כי הרגליים גדלו כל כך, ולא היה אפשר עוד להכניס אותן לנעליים הישנות שלה.

היא קנתה זוג סנדלים חדש, וכולם ראו. כולם ראו את הרגליים שלה! איזו בושה!

כשהילדה הלכה ברחוב, היא השתדלה מאוד שלא ישימו לב לרגליים שלה, אמרו לה שלא מנומס להראות רגליים גדולות כאלה ברחוב, שזה אסור אפילו. היא פחדה שישימו אותה בכלא ויכעסו עליה כי הרגליים שלה גדולות מדי. היא מתחה עליהן גומיות וגרביים כדי שלא יגדלו, אבל זה לא עזר, הרגליים שלה גדלו וגדלו, כמו מפלצות ענקיות שאיימו לחנוק אותה.  אז היא החליטה להתעלם מהרגליים שלה, ולהתנהג כאילו יש לה רגליים קטנות ורגילות. אבל אז ראו אותה חברים שלה מהכפר הקטן, והיא שמחה מאוד להיפגש, והם פטפטו, אבל היא ראתה שכולם מסתכלים לה על הרגליים כל הזמן. הם נעצו מבטים מבויישים והמומים ברגליים הגדולות שהיא כל כך שנאה. הילדה לא אמרה כלום, אבל בלילה היא בכתה.

הילדה הבינה שהיא לעולם לא תוכל להסתיר את הרגליים שלה, שכנראה יש לה מחלה כלשהיא. היא החליטה להכיר אנשים דרך מקום מיוחד שקראו לו "אינטרנט". סיפרו לה שבאינטרנט רק כותבים ולא מסתכלים. אז היא הלכה לאינטרנט ובאמת הכירה המון חברות וחברים חדשים. עד שפעם אחת, ילד אחד שאל אותה איך היא נראית. "יש לי רגלים גדולות" ענתה בביישנות, סקרנית לגלות איך יגיב. הילד מאוד הסתקרן "תשלחי תמונה" כתב לה. היא לא רצתה.

אבל אז היו עוד המון ילדים שביקשו שתספר להם על הרגליים הגדולות שלה, ותשלח תמונות של הרגליים. הם היו מתפעלים מאוד וסקרנים לשמוע עוד ועוד. בתמורה לתמונות, היא קיבלה מהם קפה. הקפה הזכיר לה את השוקו המתוק שבובי היה מכין לה, היא הייתה עצובה, אבל גם מאוד התגעגעה לשוקו המתוק שהכין במיוחד עבורה.

היו ילדים שרצו להיפגש איתה ולראות את הרגליים הגדולות שלה. הם שיחקו בהן, והביטו בהן שעות ארוכות, הם חשבו שזה מיוחד ונהדר, היא רק רצתה את הקפה שהכינו לה. היא אהבה קפה, הוא הזכיר לה את השוקו שבובי היה מכין לה. היא נזכרה איך אמא סיפרה לה כשבובי מת.

הילדה למדה לטפח את הרגליים שלה, כדי שיאהבו אותן. היא קישטה אותן ומרחה עליהן קרם מתוק ולמדה לצלם את הרגליים הגדולות והמכוערות שלה מהזווית שהדגישה את הגודל והמראה המיוחדים שלהן הכי הרבה.

אבל לפעמים, בין כוס קפה לכוס קפה, היא הזניחה את הרגליים שלה, הסתירה אותם, ניסתה בכל כוחה להיות שוב ילדה קטנה וטובה שרק אוהבת שוקו. הילדה רצתה לרוץ, אבל הרגליים שלה היו כבדות ומסורבלות. היא לא רצה, והרגליים נעשו יותר ויותר גדולות. היא פחדה שיום אחד הן יגדלו כל כך ויסתירו אותה.

בכל פעם שהילדה יצאה מהבית, היא ראתה איך אנשים גדולים וגם ילדים, מסתכלים על הרגליים שלה בסקרנות ובהתעניינות. כשהיא שיחקה עם ילדים קטנים, הם שאלו אותה "למה יש לך רגליים גדולות כל כך?" והיא לא ידעה מה לענות. בלילה היא הייתה תמיד בוכה.

המורה בכיתה סיפרה לילדות שאסור להבליט את הרגליים, כדי שאנשים יראו שיש להן עוד דברים אחרים. אבל הילדה לא הרגישה שיש לה עוד דברים אחרים, והרגליים הגדולות שלה הבליטו את עצמן. הילדה הרגישה שהמורה אולי כועסת עליה, וגם אנשים אחרים שלא רצו להסתכל על הרגליים שלה ועברו למדרכה אחרת כשהיא הלכה ברחוב. היא הייתה עצובה ורצתה להסביר להם שהיא לא התכוונה, שהרגליים שלה גדלות לבד, אבל היא לא רעה.

הילדים היו משחקים ברגליים שלה המון, וכבר מזמן הפסיקו לתת לה קפה. היא נשארה רק עם זוג רגליים גדולות שהלכו לפניה, אף אחד לא ראה אותה, הרגליים הגדולות שלה הסתירו הכל.

יום אחד הילדה ראתה כוכב נופל. היא הביעה משאלה; "הלואי והייתי יכולה להיעלם ולהיות קטנה בלי רגליים ענקיות" היא לחשה בדמעות אל השמיים העצומים.

למחרת, הילדה נעלמה, היא מצאה לה מקום בו היא קטנה וטובה, ואף אחד לא מסתכל לה על הרגליים.