דיאלוג של אבן וגל-עד.
"לכל החלטה שאדם מחליט יש סיבה מהעבר שגרמה לו לבחור באופציה הזו"
ישנו גל עד שעומד ביער. אותו מקום הוא עמוק ואפל כמו מקומות רבים באותו יער.
אותו יער הוא ירוק בדומה ליערות רבים.
אך אותו היער אינו זוכר את ההולכים בו, והם אינם זוכרים אותו. אין בו שבילים, או סימונים.
העצים לא זוכרים היכן הם צמחו, הבלטים לא זוכרים היכן הם נפלו.
זהו יער בו עצים אבודים, שואלים סמורים "סליחה? אתה מפה?".
אפילו העצים הנטועים בו אינם זוכרים.
ביער המבלבל הזה ישנו גל עד. גל עד של זיכרון.
סמור סמור, הם מגיעים ליער, מודעים לעצמם מבינים את מטרתם, וצועדים לקראתה.
בעודם הולכים ביער הם חושבים לעצמם, שורקים לעצמם, בוחנים את עצמם ובעיקר הולכים לעבר מטרתם.
ואז הם פוגשים את העץ הראשון: "שלום עץ", "שלום סמור". והעץ מכוון אותם לעבר הגל עד.
לאותו גל עד יש אבן שמתחתיה הוא מתחבא. אבן לבנה לשעבר. היום היא שחורה.
הוא מרגיש בסמור, מרגיש בכל הדברים שהביאו עד הלום.
הסיבות, המשפטים והאירועים שיצרו אותו.
הוא חש בסבל, באושר, בקיום ובשמחה.
ומרחם על ההולכים.
הגל-עד מעניק תקווה וחסד, או לפחות זה מה שהוא חושב שהוא עושה.
הוא פשוט נוטל מהסובבים את המניעים והעבר שלהם.
הוא משקיע אותם באבן שמכסה אותו והופך אותה ליותר שחורה. ומשחרר אותם לטבע.
ליער.
ושומר את הזיכרונות לאבן.
הוא מין גל עד כזה.
אפשר לומר שהוא גל עד של זיכרונות.
כולכם אומרים שאני "מיוחדת", שיש לי "יכולות", "מתנה" אתם קוראים לזה.
אתם אומרים שאני מסוגלת לגרום לכם להרגיש "טוב יותר".
זה שטויות. אני בסך הכל אבן קטנה וטיפשה.
ושחורה.
ומגעילה.
ומלוכלכת.
כל פעם בסיטואציה אחרת מישהו נעמד לידי ומספר לי סיפור.
סיפור קטן בסך הכל.
מה הוא כבר יכול להזיק?
ואני יושבת ומקשיבה לכם ושומעת את צרותיכם.
ולא מבינה.
לא מבינה איך יצורים מרהיבים כמוכם, חיים באותו יער ביחד איתי ומבחינתי זה פלא שיצורים בוהקים , חיים, כמוכם. באים לדבר עם אבן אידיוטית כמוני.
הנה רק אתמול עבר לידי פרפר מרהיב.
נחת עלי. פרפר לבן עם צהוב בכנפיים.
רפרף לו בכנפיו, פעם ופעמים.
ליטפתי אותו, הראיתי לו סימני חיבה, אני חושבת שהוא באמת האמין שאכפת לי ממנו. אויש.. פרפר חמוד.
ולא עשיתי כלום. בהיתי בו, בו ובכנפיים.
הן היו גזורות, הוא אמר שילד עשה לו את זה. הוא תלה בי עיניים גדולות וציפה שאני אגיב.
אבל איך בדיוק אני אמורה לעשות את זה? כאילו אני סלע, ממתי סלעים יודעים לדבר?
אז הוא ישב עלי.
וישב.
וישב.
וישב.
וישב.
והטיל בי את חותמו. ועף.
ומאז הוא מסתובב חופשי ביער.
מדי פעם אני רואה אותו מסתובב לו מאושר ביער.
ניסיתי לשאול אותו "פרפר, פרפר? לאן אתה הולך?" והוא לא הבין אותי "לאן אני הולך?! איזו שאלה מטופשת. הרי יש לי כנפיים! אינני צריך להישאר כבול לקרקע. בלי לפגוע כמובן."
הוא התנצל. לא נפגעתי, אחרי הכל יש לי לב של אבן.
זה מה שאני אבן.
אבן טיפשה ושחורה. איכס. מי בכלל אוהב שחור בכלל?
לגלות לכם משהו?
בכלל לא אני עוזרת לכם. זה סתם איזה כוח גדול שבא מלמעלה ולוקח מכם את הדברים.
אני סתם יושבת ומחכה לרעיונות שיצוצו. למשפטים שיופיעו במוחי.
לפני המון זמן הגיע טווס יפהפה, עם דם על הכנפיים. כל הכנפיים שלו היו הרוסות. מסתבר שבעברו, הוא היה מסתובב חופשי בבית של האדון שלו, עד שפעם אחת הוא ניסה לעוף קצת.
הבעלים שלו ראה שהוא מנסה לעוף, להתרומם מעל הקרקע, אז הוא שלח אחריו את הכלבים שלו.
הטווס רק בקושי הצליח להימלט בחיים, הכנפיים שלו נשארו אצל האדון.
אני זוכרת שהוא שאל אותי בקול המתוק שלו - "אבן? את יודעת איך אני חוזר לאדון שלי?"
הפעלתי את כל יכולתי ושכנעתי אותו לעזוב את האדון. להתמקד בעצמו.
לנסות לטפח את הכנפיים.
אבל הוא כמו כולם. כמו כל הסמורים והפרפרים. הוא פשוט טמבל. בלי עבר ועתיד, בלי מטרה ברורה. הוא קם בבוקר מכוח האינרציה.
חי לפי החוקים הפשוטים שאף אחד לא באמת יודע מי המציא אותם.
חוק ה-"אל תזיק".
חוק ה-"אהוב את עצמך"
וחוק ה-"כבידה" אבל זה לא נחשב.
עכשיו כשאני נזכר בזה, הטווס הזה הצחיק אותי. הוא ניסה לעוף, אפילו שכבר לא היו לו כנפיים.
אבל לא יכולתי לצחוק לו בפנים.
אני אבן אחרי הכל לא?
אבן טיפשה ומטומטמת. ושחורה.
אבן טיפשה שלי. טיפשונת. חמודה שלי. מתוקה.
את פשוט לא מבינה. נגיד מישהו מסתכל עלינו.
מה הוא היה רואה? הסמור הבא שיעבור בקרחת היער שלך, מה הוא יחשוב? מה יעבור מבעד לעיניו?
הוא יראה קרחת יער שמימיית עם עצים ירוקים מסביב,
ופה ושם שושנים אדומות שמקיפות אותך, אבן חן יקרה שלי.
בנוסף קצת פרחי חרדל, ומשטח דשא אחיד כמעט מושלם שמקיף אותך.
האם הוא יבין מה יש פה? הוא יזכה לראות את כוחך?
את לא יכולה לראותני, אבל רק מההתבוננות בסובב אותך.
בסמורים, בפרפרים, בטווסים שמגיעים אליך. את יכולה לחזות בי. ולהכיר בקיומי.
עצם זה שמסביבך קורים דברים.
עצם זה שאת מונחת בקרחת יער כמעט מושלמת.
מעיד על קיומי.
בדרכים שלא תוכלי להבין, אני שוכן מתחתיך, לא מעליך.
אני לא איזה בוס אגדי שעומד מלמעלה ושולח לך משכורת. אני הנעליים שלך. אני זה שמוליך אותך.
יש שיגידו שאני אשם בכך שהעמדתי אותך לעזור לחיות היער.
יש שיגידו שאסור לך לשכוח לרגע אחד את מטרתך.
"את צריכה" הם יגידו בטון זועף ובמבט צדקני "להרים את שמלת האבן שלך. למצוא רגליים. ולרוץ לחפש סמורים טועים.
ואני? אני שמתי אותך במקום מסוים. כל העצים ביער שלי ינחו את החיות אליך. את לא צריכה לרוץ מי שצריך לעבור לידך - יעבור.
חמדתי. אני אחראי. בגללי את שחורה. אבל לרגע אחד אל תשכחי שבנוסף בגללי את גם קיימת.
אבן טיפשונת שלי, אני הוא גל-עד של זיכרונות.
אני הוא הזיכרון שממנו התחיל הכל
"כל החלטה, נובעת מחוויות מימים עברו"
ואני? טיפשונת שחרחרה שלי.. אני הסיבות מהעבר.
אני הוא זה שיוצר את ההחלטות שנוצרות.
כולל את שלך.
תגובהתגובות