יבוא יום ומישהו יקרא את המילים הללו, אני יודעת.
יקרא וירים גבה. לא יבין.
הוא לא יודה שקרא, לא יגיב.
אלא רק יגמע את המילים הללו בשקט.
וחוזר חלילה.
יגיע יום ומישהו יחפש את המילים הללו, אותי בעצם.
הוא יחפש ולא ימצא,
ישתוקק.
ואני - אני אז כבר לא אהיה האני שהכיר.
אני כבר לא אהיה.
רק הרושם שהותרתי יישאר,
הריח של המילים שפיזרתי.
רק הנפש שתומצתה במעט מילים,
שאנשים עבדו רבות בכדי להכיר -
תישאר במילים הללו.
עדות אילמת, זועקת.
יבוא יום ויווכח,
שידעתי שיחפש, ידעתי שירצה להבין.
יבוא יום שיראה עד כמה רציתי להסביר
אך אז לא היה קשוב.
וכשיעמוד מול כל זאת
אני כבר לא אהיה.
לאותו יום
השארתי את המכתב הזה.
שיקרא אותו המישהו ההוא
ויבין
שלא צריך לחכות שאלך -
בכדי לומר שלום.
לא נחוץ שאעלם
בשביל לרצות לראות אותי.
לא הכרחי שאכתוב ואתאמץ
בכדי להבין אותי.
--
יבוא יום ומישהו יקרא את המילים הללו, אני יודעת.
ואז, כבר לא יהיו לו מילים.
וגם אם יהיו - לא יהיה לו למי לומר.
ורק אז - יבין.
תגובהתגובות