יש צל מעלי,
צל שמעיק על משעולי.
צל גדול, של שחור,
צל שאינו רוצה לסוג לאחור.
העבר רודף אותי,
צעד אחר צעד הוא מסיג אותי.
לעולם לא תדעי נחת הוא אומר,
מעלי ומסביבי לאט, לאט סוגר.
הצל גדל, מעיק במקום שהכי כואב,
הצל גדל לי עמוק בלב.
איך מגרשים כזה דבר?
איך אומרים לו מספיק, די כבר?
נושמת עמוק, מסתכלת סביב,
חושבת על הטוב, על הפרחים הפורחים באביב.
ואז עוצמת עיניים, לוקחת עוד נשימה,
ואט, אט היא נכנסת, משאלה להגשמה.
אז הפעם אני זאת שרצה להשיג את הצל,
רצה ורצה מבלי להתבלבל.
לא חושבת לא על העבר ולא על העתיד,
חושבת רק על ההווה ונפטרת ממה שמטריד.
תגובהתגובות