אינני אדם שמתעורר מכל רעש, בחיי. כשעוד הייתי נער צעיר בישיבה התיכונית היה נדרש גדוד שלם בשביל להעיר אותי. אך האדם שהילך לו בתוך ביתי היה קצת יותר מרועש, הוא היה ממש מרגיז. גרר רגליים כאילו היה במסיבת ריקודים לא מוצלחת במיוחד ומידי פעם התעטש בקולניות. בואו נגיד שבתור גנב, הוא לא היה הצלחה גדולה.
אבל זה מה שכנראה הוא היה, גנב. גנב שפרץ לביתי סתם כך בליל שבת. כמו שכבר אמרתי, בתור גנב הוא לא היה ממש מוכשר. אם אני הייתי פורץ לבית של מישהו בשבת. הייתי עושה את זה בשנת הצהריים שלהם, אחרי החמין. לא בלילה אחרי הדג הניסיוני של אשתי שתחיה ששחה לי בבטן הלוך ושוב ולא נתן לי מנוח. מה שגרם לי להישאר ער ולשמוע את צעדיו של האורח הלא-רצוי.
למרות שכיפה סרוגה לראשי, לא הייתי ביחידת קומנדו מובחרת בצבא ההגנה לישראל ולא ממש ידעתי איך להתמודד עם מצב כזה. הלב שלי אמר לי להתחבא אבל הראש אמר לי: "רגע! מה עם שירה הקטנה שישנה שנת ישרים בחדר שלה? מי ידאג לה?" תכל'ס כל זה היה טוב ויפה, אבל מה שגרם לי לקום בסופו של דבר הייתה המחשבה על הפלזמה החדשה שלא הספיקה להתרגל למקום המגורים הטרי שלה. קמתי מהמיטה במהירות, התגנבתי על קצות האצבעות לסלון ואיתרתי את מקור הרעש.
הייתי שמח אם הייתי צריך רק לאתר את מקור הרעש, אבל עכשיו הייתי צריך גם לנטרל אותו. חיכיתי שהאלמוני רעול הפנים יאבד את הריכוז ורצתי בכל כוחי לכיוון המטבח, ארסנל הנשק של כל משפחה. הוא קלט אותי ורץ גם הוא לאותו כיוון. הגעתי ראשון אל המגירה, שלפתי ממנה מערוך גדול ונעמדתי מולו. הגנב לעומתי, פלט רק אהההה אחד ארוך.
"מה אההה?" שאלתי אותו בזעם.
"עכשיו הבנתי למה רצת לפה" הוא הסביר לי.
"מה זאת אומרת" נחרתי בבוז "ברור שרצתי לכאן בשביל להשיג משהו שאפשר להחטיף לך איתו, מה חשבת?".
"חשבתי שאנחנו עושים תחרות" הוא ענה בקול מתנצל.
עכשיו, כשהבטתי עליו יותר מקרוב, הצלחתי להבין מי הוא הגנב שלי. הוא היה בחור צעיר, בין הגילאים שש-עשרה, שמונה-עשרה. לא יכולתי לדעת בוודאות, כי כובע גרב מחורר היה חבוש על פניו. הוא היה צנום ולא גבוה במיוחד, סתם נער רגיל שנקלע למקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, מרצונו החופשי.
"תשמע" אמרתי לו "קודם כל, מאדם לאדם, אתה ממש גרוע בתור גנב".
"מצטער" הוא התנצל "זו פעם ראשונה שלי".
"דבר שני, מנגנב לגנב, מה אתה עושה בבית שלי?".
"האמת היא היה לי קצת משעמם" הוא הסביר "בדרך כלל אני והחבר'ה יוצאים בשבת לטייל אבל עכשיו כולם התגייסו ונשארתי לבד".
"אה, אז אתה תורם למדינה בדרך שלך" ניסיתי להבין לליבו.
"משהו כזה".
"תשמע, אני לא יכול לכעוס עכשיו, שבת היום" הסברתי לו "אבל אני חייב לעצור אותך".
"גם אני חייב לגנוב משהו, לא באתי לכאן סתם".
"אז נמשיך מאיפה שעצרנו?" שאלתי אותו באדיבות.
"נמשיך".
הסתערתי עליו במהירות וחבטתי בראשו עם המערוך, הוא נפל על הרצפה מעולף אז קשרתי אותו למקרר, שאם הוא יתעורר באמצע הלילה, שיהיה לו מה לאכול, המסכן. הלכתי למיטה, מרוצה מעצמי, ונרדמתי.
כשהגנב התעורר היינו כבר באמצע סעודת שבת, אותה שבת היינו בפורום מצומצם, רק אני אשתי והקטנה. הוא היה קצת מטושטש וניסה להיזכר איך בדיוק הוא הגיע לכאן. הזכרתי לו את מאורעות אמש והצעתי לו להצטרף אלינו לסעודה.
"קשרת אותי למקרר" הוא הזכיר לי "איך אני אשב בדיוק?".
"לא קשרתי אותך קשר של קיימא" הסברתי לו "אתה יכול להשתחרר בקלות".
הנער לא ממש הבין את המשפט הראשון שאמרתי, אבל את המשפט השני הוא הבין היטב. הוא השתחרר מהקשירה והתיישב בכיסא שאשתי הוסיפה לשולחן.
"אז תגיד לי" פתחתי איתו בשיחה תוך כדי החמין "מה תכננת לגנוב?".
"תכל'ס, שמתי עין על הפלזמה".
ידעתי.
"אבל זה מוקצה" העירה שירה.
"נכון מאוד חמודה" אמרתי לה וליטפתי את ראשה תוך כדי שאני לוחש לאמא שלה "מאיפה היא יודעת את זה?".
אשתי משכה בכתפיה "אתה רשמת אותה לגן הזה" היא הזכירה לי.
נראה שהגנב הכושל לא ממש הבין על מה אנחנו מדברים והוא לא היסס לשאול: "אתם מוכנים להסביר לי באיזה שפה את מדברים? קשר של קיימא? מוקצה? מה זה כל המושגים האלו?".
חייכתי חיוך רחב כמו שמחייכים אברכים בגרעינים התורניים "אני רואה שאתה מתעניין בקצת יידישקייט, מעולה! בוא ואסביר לך קצת על השבת.
צופה מהצד היה רואה שני אנשים שיושבים ומדברים על שבת. וזה בדיוק מה שעשינו, הסברתי לו על יום המנוחה השבועי, ועל העדות שאלוקים ברא את השמים והארץ, את האורות המיוחדים שאפשר להשיג ביום הקדוש הזה ועל ההבדלים בין קודש לחול, אור וחושך , ישראל והעמים, יום השביעי וששת ימי המעשה. וכשהבדלתי בסופו של יום, לא היה אדם מחובר יותר לשבת קודש מאשר אותו נער צעיר.
"תודה רבה לכם על האירוח" הוא אמר "מעולם לא חוויתי חוויה שכזו".
"בשמחה" אמרתי בחיוך.
ברכנו אחד השני בשבוע טוב והגנב לשעבר יצא לדרכו.
כשסגרתי את הדלת מאחוריו, פלטתי אנחת רווחה והלכתי להתיישב בספה מול מסך הפלזמה הענק. שנחסם לפתע על ידי אשתי ששאלה אותי בקוצר רוח: "אתה יודע איפה הפמוטים של אמא שלי?".
כשם שקשה להקים אותי משנתי, כך קשה להקים אותי מספת הצפייה שלי. אבל כשמדובר ברכוש של חמותי, לא מהססים לרגע. קפצתי כנשוך נחש והתחלתי לחפש בכל הבית. בסופו של דבר הבחנתי בפתק שהיה תלוי על המקרר. קראתי אותו והתמוגגתי מנחת.
לאסף היקר, מאוד נעמה לי השבת בחברתך, הראית לי מה זו שבת אמיתית. וכדי שאוכל להמשיך את האור של שבת, השאלתי ממך את פמוטי הכסף שהיו על השולחן, תודה רבה ושבוע טוב, שמוליק.
חייכתי לעצמי. נטלתי את הפתק מהמקרר ותחבתי אותו לכיסי. ובעודי מפזם מנגינת "שאבעס קוידש" הלכתי לי לטלפון הביתי וחייגתי למשטרה.
חמותי, אחרי הכל.
תגובהתגובות