~לאלו שחשבתי, שהן פה בשבילי.~
ואז יש דמעות, הרבה דמעות. הן חונקות שם בפנים, מפריעות לאוויר הצח לזרום בחופשיות. חנק, זאת ההרגשה. לא רק, כמובן. גם כאב, הרבה כאב. ורצון גדול כ"כ להיות אחרת. ותקווה מנופצת, וחוסר אונים. וההרגשה הזאת שאני לא שווה כלום. אני נאבקת, מנסה לעשות כל דבר שיוכיח לי שאני טובה, אך מתאכזבת מהתוצאה כל פעם מחדש. אז אני מנסה לבדוק מסביבי, ומסתכלת. מרגישה איך הקנאה האוכלת הזאת עולה לי למעלה, פורצת בעוז. היא תופסת, ודוחפת. דוחפת חזק. אבל לא למעלה, למטה. לתהום העמוקה שפתוחה לפני. ואני נופלת, בחוזקה. מתגלגלת ונחבטת שוב ושוב, נחבטת בכל חלקי גופי. רוצה להאחז בכן, אתן שחשבתי שתהיו שם בשבילי. אני רוצה לצרוח אליכן, שתבואו להציל אותי. שתגאלו אותי מהייסורים האלה, שהורסים אותי עד הסוף. אתן מתעלמות. אז אני מייצרת לכן עוד ועוד מבדקים, שתוכלו להוכיח לי שאתן פה, שאכפת לכן. שאני חשובה, ושווה את המבט שלכן. שווה משהו. שעד עכשיו פשוט טעיתן.. ואתן ממשיכות להתעלם. ואחר כך, כשאני כבר נחנקת והזעקה פורצת ממני בלי שליטה, עם זרם הדמעות ואתן מואילות לבוא, אתן כ"כ לא אתן.. מאיימות, מציפות הכל מחדש. מפילות עלי את צילכן המאיים, ואני מרגישה קטנה, קטנה כ"כ. ועלובה. חבוטה ומיוסרת. שק מרוקן. סתם יצור חסר חיים ומלא בעליבות ובטיפשות. אז אם חשבתן, הכאב לא עבר. זה לא נגמר, זה רק הסוף.
תגובהתגובות