אין לי בעיה עם שיכורים. אם הם רוצים להתבשם, שיבושם להם!
גם אין לי בעיה עם אנשים ששוכבים לי בחניה. זה קצת מוזר, אבל זו זכותם כמו שזה זכותי לצפור להם בבוקר בדרכי לעבודה.
ובוודאי שאין לי שום בעיה עם להקת סינרגיה, באמת שהם מלהקות הרוק הטובות במדינתנו.
אבל יש לי בעיה עם שיכורים ששוכבים לי בחניה ומפזמים שירים של סינרגיה.
בשלוש בבוקר.
"אתה בטוח שעכשיו זה הזמן לגלות שאתה אשם?" שאלתי את השיכור בעיניים טרוטות "אתה מעיר את הילדה".
"ואותך לא הערתי?" שאל השיכור בבלבול.
"כן, אבל כשאשתי שולחת אותי להשתיק אותך היא לא אומרת: 'אוי, השיכור העיר אותך' אלא: 'אוי, השיכור מעיר את הילדה, לך תשתיק אותו לפני שאני אעשה את זה'" עניתי במרירות.
"אני מתנצל". התנצל השיכור "לא ידעתי שיש כאן מישהו".
"אני מבין אותך לגמרי". הזדהיתי איתו "למה שיהיה מישהו בבניין דירות במרכז ירושלים?!"
"סוף סוף מישהו שמבין אותי", אמר השיכור והחל למרר בבכי "אף אחד לא מבין אותי".
הוצאתי לו ממחטה.
אודה ולא אבוש, קצת ריחמתי על האיש. היה משהו בפניו העצובות ובבגדיו המרושלים שגרם לי לקפוא במקום ולא לסלק אותו בבושת פנים. יתכן שבמידה והייתי פוגש אותו ברחוב הייתי מעלה אותו לבית ומציע לו איזה כוס תה חם מעשה ידי וויסוצקי או איזה קרואסון טעים. אולי...
אם לא היה שלוש בבוקר.
"נרגעת?" שאלתי אותו בדאגה כנה למצבה של הקטנה "בוא, אני אסיע אותך הביתה, איפה אמרת שאתה גר?"
"לא אמרתי".
"אז תאמר".
הוא מלמל משהו.
"מה?" שאלתי בחוסר הבנה.
"עכשיו גם אתה לא מבין אותי" הוא האשים.
"לא שמעתי מה אמרת".
"אמרתי חדרה".
"חדרה?" שאלתי בהפתעה "איך הגעת מחדרה לירושלים?".
"באוטו".
בזוית עיני הבחנתי לראשונה בחתיכת גרוטאה שמעכה את הפגוש של חתיכת הגרוטאה שלי.
"הרסת לי את האוטו!" צעקתי.
"שקט!" צעקה ברכה השכנה "השתגעת? שלוש בבוקר!".
"מצטער" התנצלתי והסתובבתי לשיכור.
"הרסת לי את האוטו!" לחשתי לו.
"כבר אמרת את זה" הוא הזכיר לי.
הוא הוציא אותי מדעתי! אבל בתוך תוכי ידעתי שזה לא יעזור לאבד את העשתונות. לכן נשמתי עמוקות וחייכתי חיוך גדול.
"בוא ננסה שוב", הצעתי, "אתה מוזמן לישון אצלי בבית".
"מה קרה פתאום?" שאל השיכור בחשדנות.
"אני צריך לשמור אותך קרוב, בשביל הביטוח".
"זה מסביר הכול". אמר השיכור בנועם והלך איתי ברצון לכיוון הדירה.
"לא אמרת לי איך קוראים לך". הזכרתי לו כשנכנסנו לתוך הבניין.
"אחשוורוש".
"כן בטח", אמרתי בחיוך "ולי קוראים המן".
זו הייתה טעות.
השיכור הוציא רעשן מכיסו וסובב אותו בקול תוך כדי קריאת צעקות בוז ורקיעה ברגל.
דלתות השכנים נפתחו וקריאות מחאה נשמעו מכל עבר. פרצופים ישנוניים הגיחו מכל חור ונעצו בנו עיניים מקפיאות. בכי קרע את דממת הלילה ואורות החלו להידלק גם בבניינים הסמוכים.
תפסתי את אחשוורוש בשרוולו ומשכתי אותו אחריי.
"שינוי בתוכנית", אמרתי לו תוך כדי ריצה "הולכים לישון בחניה".
"אני מקווה שאף אחד לא יצפור לנו בבוקר". הוא אמר בדאגה.
"אל תדאג" הרגעתי אותו "שמעתי שהאוטו של מי שעושה את זה נהרס".
השיכור חייך ונרדם על האספלט הקר.
תגובהתגובות