הגיע הזמן לסיפור עם קצת מסר.
האגדה מספרת שכאשר רצה היצר הרע להיכנס לבית הכנסת - לא הצליח. קדושת המקום מנעה ממנו להיכנס ולא היה יכול להחטיא את הבאים להתפלל. ישב יצר הרע על הברזלים שבחוץ ובכה על מר גורלו. לפתע הבחין הוא בגבאי שהכניס חבילת עלונים צבעוניים ומרשרשים לתוך ההיכל. רעיון הבריק במוחו המרושע ובשבת הבאה, כשנכנס הגבאי לבית הכנסת והעלונים בידו, קפץ יצר הרע אל תוך החבילה והסתתר בתוכה. מה רבה הייתה הפתעתו כשמצא שם את חברו הטוב - יצר הטוב.
"תסתלק מכאן", צעק עליו יצר הטוב "זה הטרמפ שלי!".
"אינני מבין", תמה היצר הרע "מה לך ולעלוני שבת?".
"זה ברור", הסביר לו היצר הטוב "עד היום, במשך השבת, האנשים היו ישנים. מאז שהוציאו את העלונים, הם קוראים דברי תורה".
"מעניין", אמר יצר הרע וחיכך את ידיו "אבל... משהו חדש מתחיל! מהיום העלונים האלו ישרתו את מטרתי".
"איך בדיוק?" הקשה חברו.
"זו לא בעיה, יקראו אותם בתפילה".
"לא נכון! יקראו אותם אך ורק בבית!".
"נתערב?"
"נתערב!"
אינני זוכר את המשך הסיפור, מי ניצח בהתערבות ומי הפסיד. נזכרתי באגדה זו במקרה עקב סיפור שקרה לי בשבת האחרונה. היה זה בערב שבת, שעה שהעם פוסק ממלאכתו ומתחיל במנוחתו, מי בקבלת השבת ומי בשיר השירים, מי בדרשה ומי בערבית. ומי שהצליח לשרוד את הערב בלי להירדם, אשריו ואשרי חלקו ינוח בשלום על מיטתו. באותו ערב שבת לא חס עלינו הגבאי ומלבד שיר השירים שהוא קודש קודשים התווספה דרשתו של הרב הידועה כעמוקה מיני ים. ואני, אדם פשוט, לא הבנתי את דבריו. אז פתחתי לי עלון שבת גדול וקראתי דברי תורה פשוטים, תשובות קצרות וקולעות, דעות מעניינות ופולמוסים חדשים. ככל שהתעמקתי בעלון הבנתי שעוד לא הגעתי לקצה קצהו. פתחתי קיפול ועוד קיפול ובכל רגע שעבר גיליתי אוצרות חדשים. אולי הייתי מצליח לקרוא הכל כבר בזמן הדרשה, לולא הייתי שומע קול הקורא בשמי.
הרמתי את עיניי מהעלון והאדמתי מבושה. המתפללים כולם הסבו פניהם לכיווני, למעט אותם שקראו עלונים בעצמם ולא היה להם חשק להסתכל. הקול שקרא לי הגיע מכיוון הבימה והופיע בדמות רב הקהילה.
"אתה יכול לחזור על מה שאמרתי?" שאל אותי הרב.
אודה ולא אבוש, בושתי ונכלמתי. רעדה אחזתני לרגע קל אך נפנפתי אותה מעלי. הסברתי לרב בגמגום קל שאם אחזור על דבריו יהיה זה "טירחא דציבורא".
"תסתכל למשל בפרשת השבוע, כבוד הרב" נאמתי בפניו "בפרשתנו, פרשת שמות, פרעה מבקש ממשה ואהרן לעזוב את העבדים כדי שלא יתבטלו ממלאכה, משמע מאוד אכפת לו מזמנם היקר. אך פסוק לאחר מכן הוא מצווה שהיהודים יקוששו בעצמם את התבן, ציווי שמכפיל להם את זמן העבודה. לא כמו אצלנו, עם ה', אשר מצווים לחוס על זמנו של האחר ולא לבזבז אותו לריק".
מסביבי התחילו להישמע לחשושים וקריאות התפעלות.
"יפה" אמר הרב והסמיק מעט "אני רואה שבעצם הקשבת למה שאמרתי, מצטער שדנתי אותך ככה... אז כמו שאמרנו ואמר יפה גם אסף, חשוב לחוס על זמנו של האחר... שנזכה לחוס... שבת שלום".
הרב התיישב במקומו והחזן עלה והתחיל לנגן את תפילת ערבית. אני לעומתו קיפלתי את העלון ותחבתי אותו בכיס, מופתע מהנס שאירע לי שלא בזכות. אולי בפעם הבאה אני לא אקרא את העלון בדרשה.
יש את שיר השירים.
תגובהתגובות