יהודים! החוצה!

"שופטי בג"ץ העניקו למדינה ארכה נוספת, עד לתאריך 30 באפריל, לצורך פינוי תושבי הישוב עמונה מבתיהם." – מתוך כתבה בערוץ 7.

יש ישוב שלם שעומד להתפנות בעוד חודשיים, צר לי אך, מעטים האנשים ששמעו על כך.

הבטתי אליהם ממרומי ההר. הם הגיעו בהמוניהם והציפו את עמונה ועופרה באוהלים, בשק"שים ובמזרונים. רובם ישנו באוויר הפתוח, חלקם בצריפים זמניים. כל ההרים מסביב התכסו נשים אנשים וטף. ממעוף הציפור נראה היה הדבר כאילו ההרים עצמם התחילו להצמיח אנשים בכל מקום. הבתים עצמם היו מלאים באנשים שבאו לחזק ולחישה עברה בשבילים, "היום, היום עמונה נהפכת". תפילות נשמעו מפה ומשם. אהבה המתוקה הסתובבה בעיניים של אנשים, משחקת עם הילדים, משוחחת עם האימהות, בעוד השלום יושב בבית המדרש המאולתר מתדיין עם גדולי הדור. הרעות עברה מבית לבית מחלקת עוגות וסוכריות לילדים, האחווה עמדה על הכביש הראשי וזרקה אבנים על כל רכב ערבי שראתה ומאחוריה הגילה הקטנטונת עמדה וחילקה קפה שחור חזק חזק לכל רכב צה"לי שחלף.

ואני עברתי ביניהם, וליטפתי אותם. בעיני, בידי, בליבי. אחי, חזרתם, אנחנו מוכנים. עמונה לא נהרסת היום. הימים האחרונים היו מלאי עשייה, לרוץ לשם, לפה. עכשיו כבר לא נותר מה לעשות חוץ מלחכות. בתור הנביא הייתה עלי אחריות רבה עד היום. לרוץ, להתחנן, לבכות, לעמוד על כך שכולם, אבל כולם יגיעו לכאן. התרחקתי לי מכל האנשים על מנת אוכל להשקיף עליהם מרחוק. לראות מה יעשה בהם, מה יקרה לתקוותיהם. על אחת הגבעות המשקיפות על הכביש, נקרה לדרכי עץ גדול והתיישבתי מתחתיו. השקפתי על כל ההמון הרב שמילא את ההרים, שפרח על האדמה הזאת. אם אעבור למבט ממעוף הציפור אראה המון רב, פרוש כמין עיגול, בצבעים רבים, שוכן על ההרים. חלקם עמלים על הקמתם של צריפים, חלקם יושבים ונחים, אחרים יושבים ומשחקים עם ילדיהם, אחרים עם פאותיהם. מצפים. מצפים לראות האם תשובתם התקבלה. ואז לפתע, אך צפוי למדי, מרחוק. ממש מהאופק, הם מגיעים. לא הרשעים, לא נאצים, כי אם ממלאי רצון הבורא יתברך שמו. על הכביש הם מגיעים. שייריה ארוכה של ירוק זית עכור. השיירה ממלאת את הכביש ומציפה אותו עד גדותיו מאיימת, מטרידה. השיירה מתקרבת לגוש. הקו הירוק רוצה להיכנס ולחלק ביניהם, להפרידם, להרוס. להרוס את הקרוונים והבתים. לא כי הם רוצים. גם, אבל לא רק. בעיקר כי כך רוצה הביג-בוס. הטור התקרב, נעמד לפני העיגול ונעצר. הוא הביט שמאלה וימינה. כל מה שהוא רואה זה פרצופים. המוני פרצופים ושתיקה. גם אני ראיתי את השתיקה מרחפת מעליהם, בכל הדר מלכותה היא ריחפה מעליהם. בצידה השמאלי של השיירה יצא ראש הטור והתקשר לאחראי. ומהצד השני, יצא ראש העיגול ויתפלל גם הוא לאחראי.

ותיפול ההכרעה, ותעמוד עמונה. ותנצל.

וישמחו כולם. העיגול עם הקו, הירוק עם הצבעוני. חדווה עם אחווה, ורעות עם שלום (בצניעות כמובן...) שמחה פשוטה ותמירה. ואז מצד שמאל הבחנתי בה, עומדת ומתייפחת לידי. "בנים, בנים שלי." יותר מכך, היא לא יכלה לדבר. רק מלמלה "בנים. בנים שלי." הבטתי אליה, אל מאמא רחל, אל הארץ הקדושה, אל השכינה התמירה שעמדה לידי, ראיתי דמעות בעינה "סוף סוף חזרתם בנים שלי." דמעות של אושר מילאו את עיניה "סוף סוף".

"ידיים למעלה, על הראש. על הטקילה 1! 2! 3!" דפקנו את השוטים ושתינו אותם. השנה החלטנו כמה חבר'ה שהשנה אנחנו חוגגים את פורים בעיר, כמה חברה אפילו השתחררו מהצבא במיוחד. ישבנו באיזה מועדון רועש עם המון אורות, מוזיקה, אנשים ודי ג'י שכל כמה זמן הטריד אותנו בשיר פורימי. חלקנו החזיקנו סיגריות וחלק אחר החזיק בירה. אני בדיוק סיימתי את השוט השלישי שלי, הלכתי לבר, ואמרתי לברמן עם שפם טורקי וכובע ליצן "תעשה לי עוד אחד."  בינתיים בחנתי את החבר'ה במועדון. היו כמה שאפשר היה ממש לראות שהם באים מבתים דתיים, היו גם כמה שלא היו ברור לי לגביהם. אולי כן אולי לא, 'מה זה משנה,' אמרתי לעצמי, קצת בקול 'כולנו אחים פה, לא?' הברמן הגיש לי את הכוסית, ואני נשענתי על הבר. זה כבר היה הרביעי שלי באותו לילה. 'איך אתה בדיוק מתכנן לנהוג ככה הביתה, אה?' שאלתי את עצמי, הוא כמובן לא השיב לי. היה משהו מוזר ואפלולי באותו לילה. קצת אלולי, בתכל'ס? לא באמת חגגנו את פורים, פשוט חיפשנו תירוץ טוב לצאת לשתות. במוצ"שים זה כבר לא זה, חוץ מזה הייתה הנחה לכבוד החג. הסתכלתי על כוס הזכוכית הקטנה והסנפתי את העראק. האניס דגדג לי באף, ליטפתי את קצות הכוס בשפתי העליונה, והסתכלתי על סביבי. על הרעש, על ההבהובים, על האנשים. הפתח של הרחוב בחוץ, קרץ לי. נראה בקושי מבעד לאדי העשן. אפשר לחשוב מה כבר יש שם, חשבתי לעצמי תוך כדי גמיעת הכוס. רחוב ירושלמי קריר למראה, כשלידו יושב סלקטור. שומר שהתמימות והקור של ירושלים לא יכנסו פנימה.

הקור חיכה עם כמה אנשים בחוץ. כשהצללים על קרחתו של הסלקטור ריתקו את עיני. הירח הבריק מצד אחד, כשמצד שני אורות המועדון שיחקו ביניהם. כאילו רבות ביניהם מי ישלוט, מי ישב בכיפה. משום מה לקחתי את המעיל שלי ויצאתי החוצה. נעמדתי ברחוב קצת שיכור עדיין, ליד חבורת ליצנים, התעטפתי במעיל וחיבקתי את עצמי. אני זוכר שלא בדיוק הלכתי ישר, בגלל זה אני עדיין לא בטוח באמת האם מה שקרה שם היה אמיתי. אבל אתם יודעים, בירושלים, אי אפשר לדעת באמת. הכל שם קצת שמימי, או מזוהם. יצאתי מהבר ועליתי שמאלה במדרגות, התאורה הבריקה את המרצפות וריח של ביוב עמד באוויר. הקירות היו מלאים צמח ירוק כלשהו, יפה למראה אבל דוקר. מהבית הגבוהים נשמעו קולות כשל דיבורים או צחוק, משל יושב מרום מתייעץ עם שליחיו. טיילתי לי, מתנדנד קלות. עברתי ליד פסל של דג. מתוך פיו, נשמעו קולות המיה של יונים. התיישבתי על מדרגה, והשענתי את הראש על הקיר. מהדירה למעלה נשמע קול רדיו. שיר אחד, שיר שני, ואז פרסומות ודיווח חדשות. דיברו על ה"בלה בלה" הרגיל. לפתע הקול של השדרן נאטם קצת "בג"ץ הודיע כי יש לפנות את עמונה עד ה30 באפריל, בעוד חודשיים." אני מניח שהוא אמר עוד דברים חסרי חשיבות, בדר"כ אני לא מתעניין כל כך בפינויים, חיילים וציונות. נשבר לי הלב בגוש קטיף ואני באמת לא צריך את זה שוב. אבל שם על המדרגות הירושלמיות, קרה לי משהו. קולו של השדרן התעבה מאוד וגם התעדן. הוא נהיה מלאכי ועם זאת התעבה מאוד. ההד חזר מכל הכיוונים, הוא שידר עוצמה ובקשה, כוח ומחילה. "בני" אמר הקול "עמונה, העיר הגדולה עומדת להיחרב" 'אמר שדרן הרדיו' אמרתי וחייכתי לעצמי. "בני, לא שדרן מדבר אליך כי אם מסובב הסיבות, בעל התמורות, ואני אומר לך, אני מצווה עליך," התקצף הקול, "קום, ולך. אמור לכל בני. אני מצווה עליך צא ופרסם במדינה, במדינתי. אחים, חיזרו בתשובה." הרמתי את ראשי והבטתי למעלה. הירח חייך אלי "אם תחזרו בתשובה מוטב, ואם לא עוד שישים יום עמונה נהפכת." ואז חזר השדרן "ובכן יש פקק תנועה במחלף גלילות, ירדן ושלומי תיזמנו לנו 25 דקות תודה רבה לכם, ועכשיו לשירו החדש של..." ובעליו של הרדיו הנמיך את הווליום. ישבתי על המדרכה מקשיב לשקט, ולהד שחזר מדבריו של אלוקים "עוד שישים יום, עמונה נהפכת." קמתי והתחלתי לצעוד חזרה למועדון, עברתי ליד הפסל של הדג. התקרבתי מהזנב לכיוון הראש וליטפתי את הזנב הקפוא שלו, ליטפתי את גבו והצצתי פנימה לתוך פיו. יונה קפצה מתוך הפה של הדג, היא כנראה ישנה בתוך הפה שלו. צעדתי ברחובות ירושלים, וחזרתי להמון האדם שישבו עסוקים במסיבותיהם. מתעלמים לחלוטין מהסכנה האורבת להם, שרק בנס לא נפלה על הבית שלהם. אין לי בררה, אני קיבלתי את הנבואה, אני זה שצריך לעשות משהו. ואני אדאג שיעשו משהו. חזרתי למועדון נעמדתי ליד הדיי. ג'י. ולקחתי לו את המקרופון. "אחים!" קראתי "אחיי!".

משל היה הדבר.

וכיצד הוציאם?

משם לא סיפר, רק אמר "ובסוף הוציאם."

ואם לא? אל דאגה תמיד יש עוד פינוי.

הפעם יותר קרוב לבית.

שלך.