להביט בעולם בעיניים רכות

ולפעמים,

כשנהיה מאוחר,

כשהשיר שוב נגמר,

כשהלב קצת נשבר,

אני פורש כנף ומפליג

אל עולמות אחרים,

אל זמנים אחרים,

אל מציאות אחרת,

אל העולם הנעלם

שהיה.

כל יום הוא מתנה,

כל רגע - חוויה,

מכל עבר - הוויה.

האם מישהו יבין?

הקמנו "מחנות",

עברנו "הרפתקאות",

טיילנו ב"עולמות לא ידועים",

אבל איש לא כתב עלינו בעיתונים.

איש לא שמע

כי איש לא ידע

להביט בעולם בעיניים רכות,

עיניים שתום עוד נסוך עליהם.

עיניים של צבע,

עיניים של חיות,

עיניים של אושר.

ואני זוכר.

כן, אני זוכר.

זוכר הכל.

מתענג.

מחייך.

מתגעגע.

לאן הכל פרח?

לאן הכל נעלם?

במקום מחנה - אני רואה רק עץ זקן.

במקום סמטה מסתורית - אני רואה רחוב פשוט.

במקום הר - אני רואה גבעה קטנה, ממש קטנה.

שום דבר לא נשאר,

התכהו העיניים מאבק הדרכים.

אך בפנים הכל קיים,

הכל נושם

כמו אתמול.

המחנה,

ההרפתקה,

הסמטאות,

ההרים,

החתולים והפרחים.

עולם קסום שאיש לא ראה

כי איש לא ידע

להביט בעולם בעיניים רכות,

עיניים שתום עוד נסוך עליהם.

עיניים של צבע,

עיניים של חיות,

עיניים של אושר.

עיניים שהיו לי

ואולי

יחזרו...

****************************************************************************

מוקדש לעיניים הרכות שמסתובבות ביננו...

כל הזכויות שמורות