"טוב, אז ביי, נתראה מחר!.." לילך פנתה לעבר הרחוב הסמוך.
נעמה הביטה בדמות המתרחקת "זו החברה הכי טובה בעולם!" הרהרה בחיבה.
הכול התחיל שנעמה, עולת אתיופיה, הגיעה לכיתה.
היא הביטה בעיניים דומעות בכיתה, והבנות הביטו בה בפליאה ובזלזול-
הרי, אצלן לא אוהבות ''בנות מוזרות'', לנעמה היה עור כהה,
כמו כל עולות אתיופיה.
רק בלילך התעוררו רגשי רחמים למראה הילדה המפוחדת.
למרות שפחדה ממלכת הכיתה שלהן- סיגל- הרגישה לילך שאינה יכולה לעזוב את נעמה לרחמי הילדות,
אך עדיין לא הפגינה את רגשותיה בפומבי.
עד שיום אחד..
היא הגיעה לכיתה, ונעצרה בתדהמה שראתה את סיגל פולטת לעבר נעמה:
"אבא שלי אמר שאתם לא יהודיים בכלל.." וחייכה שהילדות הביטו לעברה בתדהמה.
לילך לא יכלה לשאת זאת וצעקה: "אז אבא שלך טועה!!! הם יהודים בדיוק כמונו!"
"אבא שלי טועה?" אמרה סיגל בשקט מסוכן.."את עוד תראי איך הוא צודק..", ופנתה לעבר הדלת,
שחברותיה הנאמנות נגררות מאחוריה ונועצות בלילך מבטים.
חודשים לאחר מכן...
אני לא יכולה יותר. סיגל ארגנה עליי היום חרם.. ועל נעמה היא ארגנה עוד ביום שהיא הגיעה.
למה הדחף הזה בעצם? לעזור לחלשים? למה אני עושה את זה? בגלל זה אני סובלת!,
היא חשבה בכאב. ואז היא הבינה למה.
היא תמיד אהבה לעזור לחלשים ונרדפים. בעיניה, זה היה המצווה הכי גדולה.
לכל פעילות בבתי חולים היא התנדבה ראשונה, ולכל ילד שנפל היא רצה לעזרה.
היא שמה את השיר האהוב עליה, והוא התנגן ברקע "זה ידוע מראש אבל נשכח מהלב, שלאהוב אותך זה לשלם בכאב.."
היא האזינה, וידעה, שהיא תאהב את נעמה, ותעזור לה, גם אם זה יעלה לה בכאב.
למחרת בכיתה
לילך הגיעה לכיתה וראתה ששוב סיגל צועקת על נעמה. לא שוב.
היא הביטה בסיגל ופתאום הבינה. היא זכרה שפעם סיפרה להם סיגל שדודה נהרג במבצע ''משה'',
אחד המבצעים שבהן עלו יהודי אתיופיה לארץ. היא נזכרה ביחסה העוין לעולות החדשות, כהות העור.
היא פתאום הבינה. זה סיבוך איום. שתיהן מסכנות.
היא המתינה שהשיעור יגמר. אבל הוא היה ארוך, מתובל בהערות של סיגל.
היום התארך מאוד, אבל הוא נגמר, בסופו של דבר. היא חכתה לתפוס את סיגל ביחד עם נעמה,
זה לא היה קשה, כי כמובן, סיגל קפצה על כל הזדמנות "לרדת" על נעמה.
"סיגל! נעמה!", התנשפה. סיגל הביטה בה בעוינות. זה הולך להיות קשה.
"או.קיי., סיגל. תדעי לך שלא שכחתי.", עיני סיגל נפערו. "דוד שלך נהרג, אני יודעת..במבצע.."
עכשיו גם הפה של נעמה נפער. "אבל זה לא אשמתה של נעמה, נכון?''..
"לא. אבל.." פתאום פרצה סיגל בבכי. הן חכו בדממה. "רק רציתי שיזכרו את דוד שלי..ובגלל זה הוא נהרג... ו.." היא אט אט התעשתה. "את צודקת..", אמרה בשקט. "סליחה, נעמה..סליחה."
עיני נעמה אורו "אני סולחת." לילך חייכה באושר. אז בסוף זה הסתדר, ומהר. הכול טוב.
תגובהתגובות