הבטתי על הבננה ברעבתנות.
הפעם, יותר מתמיד, הרגשתי מחוייבות להיאבק בדחף המוזר של אכילת בננה לפני היציאה מהבית. הושטתי את ידי לעבר הבננה תוך שאני אומד במבטי את המרחק שנותר בין ידי לבין הבננה. כשהפרידו ביניהן כעשרים ס"מ, ידי נעצרה, רועדת.
המתנתי כך, כשידי רועדת, מספר שניות, מנסה לשוות תחושה של מאבק פנימי קשה. מבטי נע במהירות מהבננה הנינוחה לעבר ידי הרוטטת, מספר פעמים, ואילו רק היה ניתן - הייתי מעביר את מבטי גם על פי, על מנת להשלים את הסדרה הטבעית.
כשהערכתי שחלפו יותר מעשר שניות - שלחתי את ידי, חטפתי את הבננה ואימצתי אותה אל החזה בשתי ידי. בתחילה - חשבתי לנשק אותה במבט עורג, אך החלטתי לבסוף שהמאבק נראה מספיק דרמטי כדי שאוּכַל לוותר על האלמנט הזה...
הרחקתי את הבננה מחיקי בנחת ושברתי בתנועה חדה את חלקה העליון, הקשיח. המשכתי לקלף בנחת, נותן לתחושת הסיפוק למלא אותי. הרבה זמן לא הייתי כל כך מרוצה מעצמי... שום רגש לא דוכא... גם נאבקתי קשות ואני גם נהנה מהבננה... בלבי פנימה - חשתי בסתירה פנימית כלשהי, אך משלא הצלחתי לבטאה במילים - התחלתי נוגס מהבננה מלא פי.
מבעד ללעיסות הקולניות החלה הבנה להתגבש במוחי - הרי מלכתחילה ידעתי שהאהבה תנצח...
תגובהתגובות