אמרו לי פעם שאם אסתכל במראה, אראה את עצמי.
התלהבתי, חשבתי שזה יכול להיות נהדר-לראות את פני כפי שהן נראות.
אז הלכתי לחדר הקטן שבפינת הבית ופתחתי את הדלת, פס של אור חדר לחדרון המאובק.
לאט,לאט פס האור האיר את המראה ממולי.
התרגשות אחזה בי חזק, לראות את עצמי את עייני המלאות ברק.
התקרבתי למראה, אך ככול שהתקרבתי, מהמראה נשקפה לי משהי אחרת, משהי שרק במעט מוכרת.
שפתיה כלפי מעלה משוכות, אך עיניה עצב משדרות. גומות היו לה והלסת מרוב חיוך נראתה, אך מעיינה נזלה דמעה.
גיחכתי לעצמי, זאת לא אני, זה ממש לא הגיוני.
רק כדי להיות בטוחה נגעתי מתחת לעיניי והאצבע שלי חזרה רטובה.
שלחתי את ידי קדימה, רציתי לנחם אותי, להגיד מילה טובה, אך המראה לפתע התנפצה ואני נשלחתי לרצפה.
כנראה שהמראה כמוני לא יכלה לסחוב את הכל יותר בתור מעמסה.
תגובהתגובות