"זה מה זה לא היה במקום!".
עמי בדרך כלל היה בחור רגוע, פחות או יותר, אבל הצעקה שחטף עכשיו מליאור, בן הדוד שלו – אי אפשר היה לומר שהיא לא הגיעה לו.
אבל עמי לא חשב אפילו להסכים עם ליאור, ובעודם צועדים בין השטיחים לנרגילות, כושלים לרגע על מדרגה סוררת וממשיכים במהירות במעלה השוק הערבי אל עבר שער יפו, המשיך עם ליאור את הוויכוח הסוער שהתחיל מספר דקות קודם לכן, כשעמי יצא בזעם מהאולם.
עמי הפנה את ראשו לעבר ליאור והטיח בו בזעם: "אה, כן? לא בסדר, מה? אז עכשיו כבר אין חופש דיבור במדינה, או שרק כלפי חרדים אני צריך להיות נחמד ולוותר כל הזמן? אתה יודע שאני צודק!"
"זה בכלל לא הדיון", הגיב ליאור – "צודק או לא צודק, גם לוויכוח יש גבולות, ואת גבול הטעם הטוב עם מנדי עברת כבר לאחר השתי דקות הראשונות – הבחור בר מצווה היום וככה אתה מתנצח איתו נגד החרדים ומטיח בפניו את כל מה שיש לך כבר שנים להגיד על חרדים? לא מצאת זמן קצת פחות טוב?" הוסיף בציניות. "נכון, גם לך יש דעה, ואפילו לגיטימי שאתה חולק עליו, אבל ככה להרוס לבן אדם את בר המצווה שלו? הרי אחרי הוויכוח גם אתה וגם הוא לא יצאתם שמחים – ראיתי את הפרצופים של שניכם, ואני יודע את זה טוב מאוד, וגם אתה!".
בזה עמי היה חייב להסכים עם ליאור, הוא יצא מהעסק עם הרגשה די מחורבנת, וגם על מנדי ראו שהוא לא מאושר.
"אבל", ניסה עמי להצטדק, "זה הוא התחיל! הוא היה חייב להגיד שאבא שלו רואה בחומרה גדולה את כל הדתיים האלו שמסתובבים ב"תנועת הנוער הזאת של הדתיים" ביחד עם בנות – איך הוא מעז ככה להשמיץ את בני עקיבא ואת הכוחות הנפלאים שהיא מעוררת בעם ישראל! אז הוא עצבן אותי.
אז נכון שאולי לא הייתי חייב להחזיר לו שזה שהם מסוגרים בתוך עצמם רק מנתק אותם מהעולם ומשאיר אותם בבועה בדיוק כמו השמאלנים, אבל גם הוא לא היה צריך להגיד את מה שאמר!".
עמי הרגיש מעט יותר טוב עם עצמו, אבל ליאור ידע מה להשיב: "ונגיד שכן, נגיד שבאמת הוא התחיל – אתה חייב להיות קטנוני ולהמשיך איתו? תחייך, תבליג – אז זה מה שהוא – או אבא שלו – חושבים. נו, חרב העולם? שיחשבו – בגלל מחשבות ואפילו אמירות לא צריך ליצור מריבה! מסכים?".
עמי התחיל להתרכך. "טוב, אולי אתה צודק... זה באמת לא היה הכי מתאים אני יודע... יודע מה, כשנחזור לאולם אני אתנצל בפניו, בסדר?".
ליאור שתק כמה דקות לפני שענה. "זה לא בשבילי, עמי, זה בשבילך. הסליחה צריכה להגיע מהלב, ויותר מזה, היא צריכה לבוא עם הבנה והסתכלות שונה על המציאות. אבל אתה מתחיל להבין, ואני שמח על כך."
עמי תמיד העריץ את ליאור – אפילו שעמי היה קטן מליאור רק בשלוש שנים, השנים האלה ניכרו היטב על פניו של ליאור. ליאור כבר התחיל כיתה י"א, כאשר עמי היה רק בכיתה ח', והשנים בישיבה התיכונית השפיעו על ליאור רק טוב.
הוא תמיד ידע לתת את התשובה הנכונה, וזה גם מה שהפך אותו למדריך הכי טוב בסניף שלהם. המשפחות של עמי וליאור גרו באותה שכונה, בגבעתיים, מה שיצר קשר מיוחד במינו בין בני הדודים, על אף הבדלי הגילאים. כשהוזמנו לבר המצווה של בן דודם החרדי, מנדי, ידעו המשפחות שליאור ועמי ישנו ביחד, בלי שום ספק, ואכן אף אחד לא התנגד, וכך, באכסניה הציורית שבין החומות, התמקמו ליאור ועמי בחדר הקטן כשהם כבר מפליגים בתכנונים לסוף השבוע הקרוב. הם תכננו לחרוש את כל ירושלים ביום שישי.
אך לפני זה היה האירוע באולם, ביום חמישי בערב, ואז אירע הפיצוץ בין עמי למנדי. הם התחילו להתווכח מי יותר טוב, חרדים או דתיים לאומיים, וכפי שכבר ביטא את זה ליאור, זה לא נגמר בטוב.
אבל עכשיו ליאור הצליח להרגיע את זעמו של עמי, וכאשר הגיעו לשער יפו, נעצרו ברחבה לנשום מעט אווירא דירושלים. בשעות היום היה המקום הומה מאדם, חם, ומלא ברעש. סוחרים ערביים המוכרים מרכולתם בקולי קולות ותיירים נרגשים המצביעים בהתלהבות לעבר מגדל דוד, והשוק הססגוני, כשהמצלמות מבזיקות מכל עבר. כעת, בשעות הערב המוקדמות, אוויר הערב של ירושלים מילא את הרחובות שהתרוקנו אט אט מתיירים, אשר פינו את מקומם לטובת שקט יחסי – או מה שניתן לכנות שקט בעיר העתיקה – וגם בעלי החנויות החלו סוגרים את החנויות ולקפל מרכולתם.
כשהרגיש ליאור שעמי נרגע דיו, החל חוזר לעבר העיר העתיקה, בוחר במכוון דרך שונה מהקודמת. "אה... ליאור? לא התבלבלת בדרך?" שאל עמי בזהירות. "לא עמי, אנחנו הולכים עכשיו בדרך אחרת, שמובילה גם לשער ציון, ובסוף מגיעה לרובע היהודי, אל תדאג."
עמי לא דאג – אם ליאור אומר לא לדאוג, הוא רגוע. במקום זאת הוא הסתכל סביבו – לא יצא לו הרבה פעמים להסתובב בעיר העתיקה בשעות כאלה מאוחרות – בכל זאת, מגבעתיים.
ליאור ועמי התקרבו לאולם שבו התקיימה הבר מצווה, ולפני שהתחילו לעלות במדרגות עמי עצר את ליאור.
"אה, ליאור? תגיד לי, מאיפה אתה מביא את כל מה שאמרת לי, כאילו, על החרדים וזה? זה מקורי שלך?".
ליאור צחק לעצמו בשקט: "זה לא אני, עמי, כל מה שאמרתי שמעתי מהרב שלי אלישמע – אתה לא מבין איזה נשמה טובה הוא, פשוט מלאך בדמות אדם!".
עמי ניסה לדמיין לעצמו רב מאיר פנים עם שש כנפיים וזוהר מלאכי שכזה.
"אז הלוואי שהוא היה הרב שלי. ובכל מקרה, אתה יודע להסביר מצוין, כמה שאני רק יותר כועס ומבולבל, ככה הסדר שלך בראש עוזר לי להירגע יותר. תודה".
ליאור חייך חיוך קטן, ואז טיפס עם עמי אל תוך האולם שהמה עדיין אנשים, ופנה אל עבר השולחן אליו הסבה משפחתו, כשבזווית העין ראה את עמי פונה בהיסוס אל מנדי חתן הערב, ומחליף איתו מספר מילים, מבקש את סליחתו ככל הנראה.
* * *
ביום שישי טיילו ליאור ועמי ברחבי ירושלים, בשוק מחנה יהודה, ביער ירושלים, בשכונות שנראו כאילו נלקחו מתוך ציור (ובאמת, רבים מציירי ירושלים הסתמכו עליהן בציירם את הציורים המרהיבים שלהם) – וככל שעבר הזמן הרגישו שיש כל כך הרבה מה לראות בירושלים, ששנה לא תספיק להם לבקר במחצית המקומות – שלא לדבר על יום אחד.
"עמי, מה דעתך שבחופש הגדול נבוא לטיול שבוע לירושלים? אני אסדר שנישן אצל חבר שלי כי אני יודע שהוריך לא יהיו מאושרים למחשבה שתישן בשטח, אבל עדיין נוכל לטייל ולחרוש מקומות רבים בעיר הנפלאה הזאת – רוצה?"
"מה, בטח שרוצה", ענה עמי נלהב, "שבוע שלם במקום הזה נשמע סבבה!".
כשהתקרבה שעת מנחה גדולה, פנו לשוב אל העיר העתיקה להתכונן לקראת שבת בר המצווה.
"אתה יודע, עמי", פנה אליו ליאור מבודח, "אני בטוח שלא תצליח להבין את הדרשה של מנדי!". עמי עשה פרצוף לעבר ליאור, "למה אתה חושב ככה? אני לא מספיק חכם נראה לך?".
"לא, חס וחלילה." מיהר להשיב ליאור שלא התכוון לפגוע בעמי, "פשוט נודע לי שמנדי מתכוון לשאת את הדרשה... ביידיש!". עמי היה המום לרגע ואז פרץ בצחוק מתגלגל: "אתה רציני? ביידיש? אבל למה? הרי גם הוא בעצמו לא יודע יידיש על בורייה!".
"אתה צודק, אבל פשוט חלק מהדודים של מנדי מהצד השני יודעים רק יידיש, לכן מנדי הכין את הדרשה ביידיש כדי לכבד אותם – אל תדאג, גם הוא חרק שיניים כדי להבין את כל הדרשה, עם מעט היידיש שידע כבר. אבל זה בסדר, אנחנו נקבל תרגום של הדרשה לעברית – דווקא יהיה מעניין, לנסות לנחש כל פעם איפה הוא נמצא בדרשה..." הוסיף ליאור וצחק.
"נשמע טוב." השיב עמי בחיוך.
***
השבת עברה חלק, ואפילו בזמן הדרשה עמי וליאור הצליחו להחזיק את עצמם לא להתפוצץ מצחוק למראהו של מנדי האומלל שעם כל מילה ביידיש שהוציא מפיו, נראה היה עליו שהוא יותר ויותר נבוך. הדודים דוברי היידיש שלו, לעומת זאת, היו מרוצים ואפילו זרקו עליו כמה סוכריות תוך כדי הדרשה כאות לכך שהם חושבים שהוא דורש מעולה (למרות שייתכן וזה לא היה הם אלא רק אחד הילדים שלהם שחמד לצון לרגע, אבל מה זה כבר משנה?).
במוצאי שבת כל המשפחה המורחבת של מנדי התכנסה באולם הגדול לסעודת מלווה מלכה. צופה מהצד היה נכנס להלם למראה החבורה הססגונית שנראתה באולם – המשפחה המורחבת של מנדי הייתה מורכבת מחרדים, חילוניים ודתיים לאומיים, ימנים ושמאלניים, ספרדים ואשכנזים, ואם הצופה מהצד היה מתאמץ מעט, הוא היה מצליח אפילו לראות בצד האולם איזה תימני קטן (למרות שהתימני למעשה היה בסך הכל האורגניסט שהוזמן לנגן בסעודה, וכעת עמד משתאה למראה הפסיפס האנושי שנכנס דרך הדלתות).
בסוף הארוחה, אבא של מנדי הודיע שהם רוצים להעלות דיון שקשור למקום ולשבת בר המצווה. כולם היו במתח, ומנדי – שנראה היה שתכנן את העניין עם אביו זמן רב קודם לכן – קם והתחיל להקריא מתוך דף (כן, הפעם בעברית אם תהיתם לעצמכם. הדודים דוברי היידיש נאלצו לבקש שיתרגמו להם).
"2000 שנים שהמקום עליו אנו עומדים איננו שלם. 2000 שנים של יהודים בוכיים, של גלות ושל הסתרת פני שכינה. 2000 שנים של חוסר, ללא בית מקדש, ללא עולי רגל, ללא קרבנות, וללא גאולה. דורות על גבי דורות שאלו מה, מה ניתן לעשות כדי להביא כבר את המשיח? כמה כבר סבלנו, מה לא עשינו. כמה תפילות התפללנו וכמה מעשים עשינו למען הגאולה, מה עוד ניתן לעשות? שאלה זו, אורחים יקרים, אני מפנה אליכם, כחתן בר המצווה הנכנס היום לעול המצוות, ומתאחד בתוך שאר עם ישראל בציפייה לבניין בית המקדש במהרה ושיבה לעבודת ה' בו – ודווקא ממקום עומדנו זה, הצופה אל הר הבית – מה עלינו לעשות? מה עוד אפשר לעשות למען הגאולה שעוד לא נעשה? מה יבנה את בית המקדש?".
מנדי סיים את השאלה בנימה דרמטית במיוחד, וחזר והתיישב במקומו.
שקט השתרר לרגע באולם, כשהאורחים עיכלו עדיין את השאלה והתחילו לחשוב על תשובה.
אותו צופה מן הצד, אם היה קיים, היה מבין כעת את הביטוי "השקט שלפני הסערה".
השקט נמשך בדיוק כמה רגעים, ולאחר מכן האולם הגדול התמלא בדיבורים קולניים, כאשר כל הנוכחים התחילו לדבר בעת ובעונה אחת. הרעש היה מחריש אוזניים ואבא של מנדי ניסה שוב ושוב להשתיק את כולם.
"שקט, בבקשה, לדבר אחד אחד – ככה לא נשמע כלום".
הדיבורים נחלשו, ואבא של מנדי חיכה עד שיפסקו, וסימן לאחד הדודים לקום ולדבר ראשון.
הדוד של מנדי קם, סידר את החליפה ואת השטריימל (הצופה מהצד לא היה מבין, אבל אצל החרדים לובשים שטריימל מהודר גם בסעודת מלווה המלכה), ואז ברוב חשיבות התחיל לדבר: "טוב, ברור מהו הדבר היחיד שיביא את המשיח, ואני בכלל מתפלא שיש ספק בכך. ברור שרק על ידי לימוד תורה יגיע המשיח – רק אם נידבק בתורה, נשקע בה, ולא נתעסק יותר מידי בעולם החומרי – רק ככה נצליח לגרום למשיח להגיע – ואת זה, כמובן, עושים החרדים על הצד הטוב ביותר".
"מה אתה מרמז?", קם דוד מהצד השני, עם כיפה סרוגה על ראשו: "אתה מרמז שהדתיים לאומיים פחות שווים מהחרדים? אתה רומז שאנחנו עוסקים בדברים לא חשובים? תתפלא אדון "חרדי", אבל אם לא נבנה את הארץ ונחדש את אחיזת ישראל בציון – אם לא נעשה את כל זה אז המשיח בטוח לא יגיע. וברור שהציבור הדתי לאומי תרם הכי הרבה לבניין הארץ!".
אחד הקרובים החילוניים התאדם וקפץ מהכיסא: "על מה אתה מדבר? אתם סתם משתמטים! הולכים לצבא לשנה וארבע רק כדי להגיד שהייתם בו! ברור שהחילוניים בונים את המדינה – אנחנו עושים 3 שנים צבא, ואנחנו גם אלה שמכניסים תרבות וחיים לעם הזה – היהדות מתפתחת, ואתם נשארים תקועים מאחור, בדיוק כמו החרדים. רק בזכותנו המשיח יגיע – בזכות החילונים הנאורים שמבינים שכדי לשמור על המדינה מפני הערבים צריך לתת את הנשמה בשביל צה"ל 3 שנים, ולא לזלזל בו כמוכם!".
"לשמור מפני הערבים?" שאל באי אמון אחד מהקרובים שלוגו של "שלום עכשיו" היה מודפס על החולצה הספק לבנה שלו – "ואתם תוהים למה המשיח לא מגיע? חשבתם שאולי בגלל כל הגזענות פה בארץ המשיח לא מגיע? ה' לא רוצה שהעם שלו יהיה גזעני וישנא עמים אחרים – ובטוח לא רוצה שינשל עם אחר מהמולדת שלו, וזאת המולדת של הערבים בדיוק כמו שהיא שלנו. אנחנו השמאלניים, היחידים השפויים בארץ הזאת – ברור שהמשיח יגיע מתי שכבר לא תהיה שנאה כלפי הלאומים הנוספים החיים במדינה הזאת, ואת זה רק אנחנו עושים!".
הוויכוח המשיך והתלהט, כשחילופי האשמות הדדיים מוטחים הלוך ושוב בכל שטח האולם.
פנים מאדימות וקולות כועסים מילאו את שדה הראייה של עמי, שרק רצה לטמון את ראשו באדמה ולברוח. "למה, למה זה תמיד צריך להגיע למצב הזה?" חשב בייאוש, "למה תמיד צריך הכל במריבות, אי אפשר קצת דיבורים נורמאליים? נמאס כבר מהוויכוחים הבלתי נגמרים האלה!".
הוא הגיע להחלטה, קם, ויצא מהאולם.
***
בכניסה לכותל הוא החל מעט להירגע. הוא עדיין היה מדוכדך מהדקות האחרונות, אך למען האמת הוא ידע שבין כך ובין כך הוא לא יכול לעשות כל כך הרבה, ושהמבוגרים לא ששים להקשיב ל"צעיר" כמוהו. ובאמת, הרי הוא בעצמו לא ידע את התשובה לשאלה – וכל הטיעונים שהועלו שם באולם רק בלבלו אותו יותר.
הוא ראה שיש נקודה אמיתית בכל טיעון ובדיוק בגלל זה הוא לא ידע מה לחשוב. ברור שהוא התחבר יותר לטיעון של הדתיים לאומיים – בכל זאת הוא חי באידיאלים האלה מאז לידתו – אבל מי אמר שהחרדים לא צודקים בטענה שצריך ללמוד יותר תורה?
ומי אמר שהחילוני לא צודק שבאמת צריך לתת 3 שנים צבא, שנותנים זמן משמעותי לתרום לעם?
אפילו בדעה של השמאלני יש נקודה אמיתית, חשב עמי לעצמו – אחרי הכל באמת גזענות זה לא דבר טוב, ואומנם יש ערבים שרוצים להרוג אותנו אבל איך אני יכול לדעת בדיוק מי ואיך אני יכול להכליל את כל הערבים בארץ תחת כותרת זאת – "התחת אלוקים אני?".
זה שיגע אותו והוא הרגיש שהמוח שלו מתחיל שוב לסעור, אז הוא מיהר לרחבת הכותל, התקרב לאבנים הגדולות, העתיקות, לקח ספר תהילים והתחיל לקרוא.
הוא קרא כמה פרקים, במהירות, בשטף, כשלפתע הבין שדמעות החלו לזלוג מעיניו. הוא לא היה רגיל להיות כזה מבולבל ולא החלטי, ובעיקר רצה שהמשפחה שלו תפסיק לריב – כאב לו במיוחד כשנזכר בדברים שאמר לו ליאור ביום חמישי בלילה אחרי הוויכוח שלו – הוא ידע שליאור צדק והבין את זה יותר ויותר במהלך השבת.
הוא מאוד אהב את כל הקרובים שלו, גם אם הם חרדים, חילונים, או אפילו בן דוד שמאלני, שהתגלה כיצור אנושי ואמיתי כאשר עמי דיבר איתו בשבת פנים מול פנים – אז למה אנחנו לא מסוגלים להסתדר זה עם זה, שאל כעת עמי את עצמו כשהדמעות החלו זולגות, חרישיות.
עמי מיהר לנגב אותם, וקיווה שאיש לא שם לב.
אך מסתבר שמישהו שם לב.
עמי הרגיש יד על כתפו וכשהסתובב ראה מולו איש זקן. טוב, הוא לא היה זקן ממש, אך בהחלט ניתן היה לראות סימני גיל מתקדמים על פניו. הוא היה מזוקן והדבר הראשון שמשך את תשומת ליבו של עמי היו העיניים שלו. עמי פשוט הצליח לראות דרך העיניים שלו שהוא טוב.
"בחור, מה שמך? מדוע אתה בוכה?", שאל הזקן במאור פנים.
עמי ניסה להתחמק, אך הזקן שידלו במילים ועמי נפתח, והחל לספר את הסיפור כולו.
כשגמר לספר, שתק הזקן, ואז בלי להרבות במילים אמר: "בוא אחרי, אני רוצה להראות לך משהו."
עמי, שבדרך כלל לא היה נענה להצעה שכזו מאדם זר, הרגיש שהוא יכול לבטוח בזקן, והלך בעקבותיו. הזקן התקרב לכניסה למנהרות הכותל. עמי זכר ששנה שעברה, כשנכנס עם משפחתו למנהרות הכותל, אמר לו המדריך שהמנהרות עוברות מתחת לרובע המוסלמי לאורכו של הכותל המערבי. המדריך גם סיפר לו שבתחילת המנהרה ישנה האבן הכי גדולה בכותל המערבי – אורכה מעל עשרה מטרים!
הזקן הוציא מפתח מכיסו ופתח את הדלת המובילה לתוך המנהרות, שבשעת לילה שכזו כמובן היו סגורות לקהל הרחב.
"אה, זה בסדר? לא צריך לבקש אישור ממישהו? וזה לא אמור לעלות גם כסף?" שאל עמי בהיסוס את הזקן.
"אל דאגה, זה בסדר. יש לי אישור להיכנס לכאן כל עת שאני רוצה, ואני יכול להכניס עימי עוד אנשים – בשל כך המפתח נמצא ברשותי", ענה לו הזקן והמשיך להתקדם במנהרה. עמי הלך באיטיות אחריו, נוגע באבני הכותל הקרירות וסופג אל תוכו את קדושת המקום.
עם כל צעד שעשה עמי במנהרה הצרה והארוכה, הרגיש ששוב הוא הולך ונרגע, ומין שלווה מוזרה התפשטה על כל איבריו, ממש כאילו המקום הקדוש פעל את פעולתו על עמי, ונסך ביטחון ורוגע בעצמותיו.
הזקן נעצר בפתאומיות, ועמי כמעט והתנגש בו. "הגענו", אמר הזקן בחיוך רחב.
עמי הסתכל סביבו. הוא לא ראה שום דבר מיוחד שאמור היה לגרות להם לעצור בדיוק בנקודה זו של המנהרה. "מה, מה יש פה?" שאל.
"עמי, אתה עומד עכשיו במקום הקרוב ביותר בכותל המערבי למקום קודש הקודשים. בקו ישר מכאן אל תוך הר הבית, במרחק כ-90 מטר, עומדת אבן השתייה ממנה הושתת העולם, ועליה נבנה קודש הקודשים", אמר הזקן וניכר היה שנימת חרדת קודש בדבריו. עמי הסתכל כעת ביתר תשומת לב על האבן שמולו, מחפש בה סימן להיותה האבן הקרובה ביותר לקודש הקודשים.
"אתה מבין עמי", חזר הזקן ודיבר, "אתה עומד במקום הקרוב ביותר לקודש הקודשים שאינו בתוך הר הבית, אלא מחוץ לגבולות הקודש. האם אתה מצליח להרגיש את האוויר המיוחד הנובע מן הקודש החוצה?". "אני... אני לא מצליח להרגיש, מצטער. אינני רואה או חש שום דבר המייחד מקום זה ממקום אחר", אמר עמי ובאמת הרגיש צער על שלא זכה לחוש את שהזקן חש.
"אל דאגה בני, זה בסדר. אדם מן המניין לא תמיד ידע לזהות את הייחוד של המקום. אך אני, הפוקד את המקום כבר שנים רבות, אומר לך – יש במקום הזה סגולה להתחבר אל ריבונו של עולם, שאין במקומות אחרים בכותל. פרק תהילים הנאמר בנקודה זו, מעמקי הלב, אינו דומה לפרק תהילים הנאמר ברחבה הפתוחה. על אבן זו בכו דורות על גבי דורות של יהודים שבאו להתפלל כאן אל אביהם שבשמיים בציפייה לגאולה שלמה ולביאת המשיח, והנה, ראה את הצורה אשר נוצרה באבן, ראה". הזקן הצביע על האבן, ועמי הסתכל על אצבעו של הזקן שזזה לאורך צורה אשר שקעה באבן. "זה... זה... ארץ ישראל, לא?" שאל עמי בתדהמה.
"אכן כן", אישר הזקן בחיוך רחב, "ארץ ישראל. דמעותיהם של המצפים לגאולה, ואלפי השנים שעברו מאז חורבן הבית, יצרו באבן זו את צורתה של ארץ ישראל – ואין זה סתם "גימיק פרסומי" או מקרה – בצורה זו מבקש ה' להעביר לנו מסר. יודע אתה מהו המסר?".
"לא, מהו המסר?" שאל עמי.
"עמי, צור בדמיונך חוט המקשר בין האבן – בין צורתה של ארץ ישראל, לבין קודש הקודשים, מקום משכנם בעבר של לוחות הברית, של יסוד תורת ישראל. ארץ ישראל. תורת ישראל.
כעת צור משני יסודות אלו משולש שהם מהווים את בסיסו. מהו ראשו של המשולש עמי, מהו ראש המשולש?" שאל הזקן כשקולו הולך ונהיה רציני יותר ויותר.
"ארץ ישראל. תורת ישראל. ארץ ישראל..." מלמל עמי לעצמו, "תורת ישראל...". "אני יודע!" קפץ בהתרגשות, ועיניו של הזקן הבהיקו בשביעות רצון. "עם ישראל! והחוט המשולש לא במהרה ינתק...".
הזקן הנהן שוב ושוב, נותן לעמי זמן לעכל את שהגיע אליו. "נכון עמי, יפה אמרת! והחוט המשולש לא במהרה ינתק. ארץ ישראל ישנה. בחסדי שמיים חזרנו אל ארצנו אחרי אלפיים שנות גולה. גם תורת ישראל פורחת – מידי שנה קמות ישיבות חדשות וקול התורה מהדהד בכל רחבי הארץ, למצפונה ועד דרומה – בתי מדרשיות ובתי כנסיות מלאים מפה אל פה ועולם לא הייתה פריחה תורנית מעין זו הקיימת כיום, כאשר כל החפץ בא ולומד. אך היסוד השלישי, עמי, היסוד השלישי חסר, ליצור את החוט המשולש, ליצור את התשתית לביאת המשיח, משיח צדקנו. ישנה כאן ארץ ישראל טבועה בסלע, ישנו כאן קודש הקודשים המהווה את מקום משכנה של התורה – גם אם כיום נתון בידי זרים – ורק דבר אחד עוד חסר. עם ישראל. עם ישראל מאוחד ומלוכד, עם ישראל ללא שנאה עצמית, ללא שנאת חינם. אם רק נשכיל להתחבר זה לזה ונשכיל להבין שכוחנו באחדותנו – רק אז יגיע המשיח. המשיח לא יגיע בזכות הפירוד וההתנצחויות הבלתי פוסקות של "מי צודק יותר", אלא אדרבא, המשיח מעוניין באחדות בעם, וכאשר חילוני ישב עם דתי, דתי לאומי עם חרדי ושמאלני עם ימני, ויתאחדו סביב הנקודה המלכדת את כולם לעם, ללא שנאה מיותרת ועם כבוד כל אחד למשנהו – אז, ורק אז, יגיע המשיח באמת. תגיע הגאולה".
הזקן השתתק. עמי חשב על מה שהוא אמר. הוא הרגיש שהזקן צודק. הוא ידע שהוא צודק.
"ובכל זאת," הפציע קולו, "מה אני הקטן מסוגל לעשות, הרי אני רק אחד, ואני עוד קטן והמבוגרים לא באמת מקשיבים לי. מה אני מסוגל לעשות כדי להביא את המשיח".
נראה היה כי הזקן חיכה לשאלה זו. "עמי, אתה אומנם רק אחד. אבל צא וזעק את אמונתך. צא וזעק את שלמדת כאן, צא והתאחד עם העם כולו ובעקבותיך יגיעו עוד רבים – הדוגמא האישית שלך תעורר רבים אחרים לשבור את הסטיגמות והאת המחיצות בין הצבורים השונים בארצנו. זכור עמי – אולי אתה רק נר קטן, אך כאשר תלכד מסביבך עוד המאמינים בכך, תהיו לשלהבת ענקית, יוקדת. שלהבת-יה.".
הזקן החל ללכת לכיוון היציאה מהמנהרה, ועד שיצאו לרחבת הכותל, לא הוציאו השניים עוד מילה, ושקעו במחשבות עמוקות.
כשיצאו אל רחבת הכותל רצה עמי לחזור אל הרובע, וכשהתחיל להתקדם לכיוון היציאה, הבחין כי הזקן לא בא בעקבותיו ובמקום זאת מתחיל לחזור לכיוון הכותל.
"אה, תודה לך!" קרא אל הזקן, והזקן נפנה אליו וחייך: "על לא דבר". "אבל, לא שאלתי אותך עדיין איך קוראים לך", צעק אל הזקן שכבר הספיק להתרחק בחזרה לכיוון הכותל. "שמי אלי", קרא אליו הזקן בחזרה, "כשתגיע לכאן שוב תשאל על אלי, כולם כאן מכירים אותי". "אלי", מלמל לעצמו עמי "אלי, כמו אליהו". כשהרים מבטו שוב, נעלם כבר הזקן בין שאר המתפללים שפקדו את המקום, ועמי לא הצליח למוצאו עוד.
***
כשפסע שוב אל האולם בו התקיימה סעודת מלווה המלכה גמלה בליבו החלטה. "אם כבר מדברים על לעשות את מה שאני מסוגל בינתיים לעשות, אז עד הסוף", אמר לעצמו בנחישות ונכנס שנית אל תוך הקלחת הרותחת שהייתה פעם אולם שמחות.
הצעקות איימו להחריש את אוזניו ונראה היה שמנדי ואביו איבדו מזמן את השליטה בדיון – שכעת כבר לא בדיוק היה דיון למען האמת.
עמי פסע אל עבר קצה האולם, למקום בו ניצב אותו תימני-אורגניסט, שעמד המום לנוכח המתרחש ולא ידע איפה לקבור את עצמו. עמי החליף מספר מילים עם הנגן, שבתחילה לא הבין מה הוא בדיוק מבקש ממנו, ורק כאשר עמי חזר בקול רם יותר על בקשתו, והסביר אותה, הבין התימני וזיק של עניין ניצת בפניו. "בסדר," אמר לעמי, "אני מוכן. אולי זה יעזור, מי יודע".
הוא ניגש אל האורגן שניצב שם ליד, והתחיל לנגן את המנגינה שביקש עמי.
הצלילים בקעו בעוצמה מהמגבר שהוצב בצידו השני של האולם, והצליחו להשתיק סוף סוף את משתתפי האירוע שעצרו והקשיבו למנגינה שהוציא התימני מבין אצבעותיו.
עמי ידע שזה הרגע שלו.
הוא ניגש אל המיקרופון, תוך שהוא מתגבר על כל הביישנות שלו ועל כל החששות מפני תגובות מביכות, והתחיל לשיר, בתחילה בשקט ולאט לאט יותר ויותר בקול: "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד, הנה מה טוב...".
עמי ראה את ליאור שעמד בצד השני של האולם מחייך אליו חיוך רחב ומתפעל.
קולו מילא כעת את האולם, כשהאורחים מתחילים בהיסוס להצטרף לשירה.
"הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד".
תגובהתגובות