פרק חמישי
בס"ד, יום רביעי, י"ט כסליו, אמצע כיתה ח'.
ישבתי בחדר בפנימייה, משחקת בפלאפון באצבעותיי, עכשיו סיימתי שיחה עם מעיין בפלאפון, אני שמחה לשמוע שהמצב משתפר.
היא סיפרה לי שהייתה אצל טלי, הן שיחקו וממש נהנו, עד שהיא כמעט שכחה לחזור הביתה בזמן, היא הגיעה הביתה קצת באיחור ואמא כבר הספיקה לשים לה את האוכל על השולחן, אני אוהבת לשמוע ממנה איך הכל משתפר בבית, אני שמחה לשמוע את אמא לפעמים אפילו כמעט צוחקת.
כמו תמיד, לא היה לי מספיק זמן לחשוב, צופיה נכנסה לחדר בסערה, צופיה היא החברה הכי טובה שלי. הרהרתי ביום הראשון שפגשתי אותה, נערה נחמדה ושקטה עם תמימות אדירה, היא הגיעה באמצע השנה של כיתה ז׳ ללימודים והמורה אמרה לה לשבת במקום הפנוי לידי. בהתחלה נורא התביישנו אבל עם הזמן התחלנו להכיר ולהתחבב זו על זו. אני הספקתי להיות אצלה בבית הרבה פעמים והיא כבר שמעה ממני את סיפור חיי, אבל מה שאהבתי בה את השקט הזה שלה, היא בכלל לא נרתעה מהחיים שלי ולא ראיתי בעיניה שמץ של רחמים, היא שתקה קצת ואחר כך אמרה "אוהו איזו זכות יש לי שאת חברה שלי, את אדם מדהים אם זה מה שעברת ואת עדיין מסוגלת לצחוק ולחייך", המשפט שלה חימם לי את הלב, ידעתי שהיא מדברת אמת, שזה באמת מה שהיא חושבת.
צופיה לא נתנה לי עכשיו להרהר כל כך הרבה, "שירה, אם לא הייתי מכירה אותך הייתי חושבת שאת מפנטזת על מישהו, תראי את הפרצוף שלך", הזעפתי את פרצופי לעברה ואמרתי בציניות, "ברור, פשוט בנים זה הדבר הכי חשוב בעולם לכן רק עליהם אני יכולה לחשוב", שירה צחקה והשיבה ברוח טובה, "נו באמת, אל תהי כזאת רצינית, יבוא היום שגם את תתחתני עם מישהו, כדרך כל בשר", עיקמתי את פרצופי, שתינו ידענו שמתחת לפרצוף אני מתה מפחד, צופיה כבר מכירה את הדעה הרווחת שלי על בנים ועל חתונה.
שוב צופיה הפריעה לי לחשוב, (הפעם זה שימח אותי, להפסיק לחשוב על חתונה), "שירה, כמעט שכחתי, מה את חושבת, שהרב שלומי יחכה לך? יש עכשיו שיעור שלו, ואני יודעת שאת ממש לא מתכוונת לפספס אותו, נכון?" שכחתי אותו לגמרי, קפצתי מהמיטה, לבשתי סוודר ורצתי ביחד איתה לאודיטוריום.
באודיטוריום, סיגל קראה לנו לשבת במקומות ששמרה לנו, התיישבנו במקומותינו והרב נכנס והתחיל לדבר.
השיעורים שלו בדרך כלל מרתקים אותי אבל היום לא הייתי מרוכזת, בתחילת השיעור אחת הבנות השקטות מכיתה ז' העזה ושאלה שאלה בקול בפני כולם את הרב, ראיתי את האושר שקרן ממנו על כך שהעזה לדבר, זהו הדבר שגרם לי לאבד את ריכוזי, נזכרתי בפעם הראשונה שאני אמרתי משהו, זכרתי שבאסיפת הורים הרב התרגש כל כך, הוא סיפר לאמא על מה שאמרתי בשיחה שלו מול כל בנות האולפנה, בעבר לא הבנתי על מה ולמה הוא מתרגש, עכשיו הבנתי, במשך הזמן הזה כל כך השתניתי, אפילו בלי ששמתי לב, הריי פעם חשבתי שאני ממש לא שווה כלום, הייתי עם ביטחון ברצפה, אבל הרב בכוחות האדירים שלו עם הזמן בנה לי את הביטחון העצמי, בלי שבכלל הרגשתי, מה שקרה אז באודיטוריום היה שנעמדתי וסיפרתי לכולם איזה סיפור ששמעתי שקשור לדברים שאמר, זאת הייתה הפעם הראשונה שהעזתי לדבר בפני קהל גדול, וזה מה ששימח אותו בעצם, הביטחון הזה, גם בתעודה שהביאו לי בסוף כיתה ז הוא הכניס בי ביטחון, בגלל שמעל לכל הציונים שהמורה כתבה (שאגב השתנו פלאים מהעבר), ליד חתימת המנהל, הרב כתב לי מגילה ארוכה בכתב קטן וצפוף, הוא כתב לי שיש לי אופי חזק, לב טוב, שלא סתם הציונים שלי כל כך עולים, שיש לי מוטיבציה וכוח רצון עצום, שאני עוזרת ותומכת בבנות, שכולן מסתכלות עליי ולומדות ממני, היום אני יודעת שלכל בת הוא כתב איזו הערה טובה כזאת, אבל אז הרגשתי כל כך מיוחדת וטובה, הרגשה שהרגשתי לעיתים נדירות כל כך, ואני בטוחה שגם זה אחד הדברים שבנו את האישיות שלי, אני יודעת שהיו עוד המון פעמים שלא ראיתי איך שהוא בונה את נשמתי, עם ההערות שלו ועם ההסתכלות שלו על העולם.
תוך כדי שאני מהרהרת על כל זה, אני שומעת מילה קטנה מהשיעור של הרב, משהו על בכי, הסתכלתי בו והחלטתי להתרכז בשיעור שלו, הוא אמר "בנות, מי שלא בוכה היא מסכנה, מי שלא יודעת לבכות צריכה עכשיו לבכות, זה לא בריא לשמור הכל בלב, תבכו, תבכו על כל הדברים שעברתם בחיים שלכם, תבכו על שאתם רחוקות מה', תבכו על כל דבר. רק דבר אחד, תזכרו אח"כ למחות את הדמעות ולקום", היה שקט באודיטוריום אבל אני לא התאפקתי "הרב, למה חייבים לבכות? זה סתם דבר לא מועיל, אי אפשר פשוט לדעת לקום בלי הנפילה שלפני?" הרב הסתכל אליי בעיניים בוערות "לא! הבכי הזה הוא חשוב, צריך להתפרק, להוציא הכל מהלב, אסור שזה יישאר בפנים", שתקתי, הרגשתי ממורמרת, לצידי צופיה לחצה את ידי, היא לחשה "הרב לא יודע שאת לא בכית אף פעם, לך מותר, אבל הוא לא יודע, לדעתי הוא רק רוצה שלא נרגיש לא נעים מזה שאנחנו בוכות", לא רציתי להגיד לה שהיא לא יודעת כלום, לא רציתי להגיד לה שלי אסור לבכות, לא רציתי להגיד לה שהמשאלה הכי גדולה שלי זה הדמעות האלו, לא רציתי לספר לה שאני יודעת שהרב דיבר באמת ושחשוב לבכות, רק החזרתי בשקט לחיצה לידה, והיא שכבר הספיקה להכיר אותי ידעה שאני לא מסכימה איתה ולחשה שוב "שירה, אח"כ נלך אליו ונדבר איתו, אני בטוחה שהוא ירגיע אותך", חייכתי, הסכמתי להצעה שלה.
בסוף השיחה ניגשנו שתינו לרב ונתתי לצופיה את רשות הדיבור, "הרב, אתה יכול להסביר לשירה שלא דיברת אליה? כי היא פשוט מעולם לא בכתה, ואין בזה שום דבר רע, נכון?" הרב שתק לרגע, הסתכל עליי ואמר "אף פעם לא בכית? אני לא מאמין, בטח קרתה לך פעם איזו טראומה שבגללה לא בכית מאז", שתקתי והרכנתי את הראש, צופיה הסתכלה בי לרגע ואז אמרה לי בשקט וברוגע "שירה, את מסכימה שאני אלך ואת תדברי לבד עם הרב?" ידעתי שברגישות שלה היא הבינה שזה מה שרציתי, הנהנתי אליה בשקט וכשהיא הלכה הרב אמר לי "אז מה שירה? תספרי לי מה קרה?" תוך כדי כך הוא התיישב על המדרגות, התיישבתי לידו ואמרתי לו בהתרסה "לא קרה לי כלום, אני לא בוכה כי אני רוצה להיות יפה ולא יישארו לי ריסים אם אני אבכה", הוא שתק רגע, ואז אמר לי "מי אמר לך את זה?" הרכנתי את הראש והשבתי "אני יודעת שזה לא נכון וזאת לא באמת הסיבה שאני לא בוכה", אבל הוא החליט לחקור אותי למרות סירובי לדבר, "שירה, מי אמר לך את זה?" נעצתי מבט במרחק ולא עניתי לו, הוא לא אמר כלום הוא פשוט ישב לידי וחיכה, אבל אז צלצל הטלפון שלי, הוצאתי אותו מהכיס והסתכלתי על הצג, זיהיתי מיד את המספר המוכר עד כדי כאב, ניתקתי מיד והכנסתי לכיס, הרב ראה משהו בפני, הוא אמר "למה לא ענית?" ואני עניתי בתמימות "למה שאענה? אני באמצע לדבר איתך", הוא חייך, "יש לך כמה אפשרויות, אחד, תעני לטלפון, שתיים, תסבירי לי למה לא ענית, ושלוש, תגידי לי מי אמר לך את המשפט הזה, תבחרי אפשרות אחת", הכרתי את התחכום הזה של הרב מהרבה שיחות שהיו לי איתו, לא ידעתי מה לענות לו, לבסוף פלטתי בשקט "אבא שלי", בהתחלה שתק, אך כשראה שאני לא ממשיכה שאל "והתשובה למה זה? לטלפון או למשפט?", הורדתי את ראשי כמעט עד הברכיים והוא הבין, "גם וגם, נכון?", שתיקתי התעמקה, הוא הוסיף "שירה, כמה פעמים הוא כבר התקשר אלייך?", הרמתי את הראש בזהירות וכשהבחנתי בעיניו רק ברוך עניתי "כל יום", הוא המשיך בשקט "ולמה את לא מדברת איתו?", בתגובה התפרצתי בכעס, "אתה יודע יפה מאוד מה הוא עשה לאמא שלי ואני אוהבת את אמא שלי", והוא, כמעט לוחש "אבל הוא הלך למקום של גמילה נכון?", אני לעומתו כבר צעקתי, "הוא מפלצת!", הרב שתק, אמרתי "לא רק באמא שלי הוא פגע, גם במעיין, גם בי, אם הוא לא היה מרביץ המשפחה שלנו לא הייתה מתפרקת, אם הוא לא היה מכאיב, מעיין הייתה ישנה בשקט בלי הסיוטים האלה בלילה, אם הוא לא היה מפלצת, אמא שלי הייתה מחייכת לעיתים קרובות יותר, אם הוא לא היה כזה לא היו לי את ייסורי המצפון האלו כשאני בפנימייה משאירה אותן בבית", עצרתי מתנשפת, הייתי די בהלם מעצמי, מעולם לא אמרתי את זה לאף אחד, ייסורי המצפון שלי היו הסוד שלי, והכאבים האלה של המשפחה לא יצאו מפי לעולם, אפילו לצופיה לא סיפרתי עליהם במפורט כמו עכשיו, הרב, שהבין שאמרתי דברים שלא אמרתי לאיש, אמר לי "ילדה אחת לא יכולה לשמור כל כך הרבה דברים בלב שלה", לא עניתי לו, הוא אמר לי, "מחר את הולכת הביתה, אני רוצה שבפעם הבאה שאבא שלך מתקשר תעני לו ותקשיבי, את לא חייבת לדבר איתו, בשבוע הבא ביום ראשון בשמונה את אצלי במשרד".
הוא קם בשקט והשאיר אותי בכאבי.
תגובהתגובות