פרק שישי
בס"ד, יום שישי, כ' כסליו, אמצע כיתה ח'.
כשהגעתי הביתה, אחריי כל הנשיקות והחיבוקים של אמא רצתי לחדר שלי, לפינה שלי. שמתי לב שמישהו הזיז את הארון מתכת שלנו ובזכותו יש לי הרבה יותר מקום בפינה שלי, הבנתי שזאת בטח מעיין, שמעיניה לא נסתר דבר, היא יודעת על כמה שאני מחוברת לפינה הזאת. ישבתי ככה צמודה לקיר ולארון הקרים ואימצתי את העיניים חזק, ניסיתי לבכות. השתמשתי בכל השיטות שהכרתי, חשבתי על דברים כואבים, דפקתי את הראש בארון בניסיון להכאיב לעצמי, נעצתי את העיניים זמן ממושך בנקודה אחת בלי למצמץ... ככה ישבתי שם במשך המון זמן בלי דמעה אחת לרפואה.
כאשר קמתי מהפינה הזאת הרהרתי לעצמי, 'כאן זה היה המקום האחרון בחיי שבו בכיתי חרישית רק כדי לפרוק מעצמי מתח וחרדות, כאן זה המקום האחרון שבו נרדמתי מבכי טוב עם דמעות וחיוך על הפנים'.
רצתי למטה וראיתי את מעיין ואמא יושבות בסלון ומדברות, הן פינו לי מקום על הספה הקטנה ביניהן, ישבנו ככה צפופות וחמימות ופטפטנו על מה שעברנו במשך השבועיים, אמא סיפרה לי שהיא מחפשת עבודה, שהיא חוזרת למקצוע הישן שלה, שהיא חוזרת להיות מורה. כל כך שמחתי, ידעתי שזה אומר שהיא חוזרת לחיים. כמעט שכחתי מהכל, אבל אז צלצל הפלאפון שלי, עניתי בשקט והתרחקתי מהן.
עליתי לחדר נשכבתי על המיטה ואמרתי "עניתי לך, תגיד רק מה אתה רוצה, אני לא מדברת", ואז שמעתי את קולו, כל כך הופתעתי, הופתעתי מהלב שלי שקפץ כל כך גבוה והופתעתי מהחיוך שהתפשט על פני, חיוך בלתי רצוני, "שירוש מתוקה שלי, הלוואי שאי פעם תסלחי לי, אני אוהב אותך כל כך, בבקשה תזכרי שאני אבא שלך", שתקתי והוא המשיך, בקול צרוד מהתרגשות, "אני כל כך שמח שענית לטלפון ושיכולתי לשמוע את קולך, בבקשה שירה תסלחי לי. אני יודע שלא מגיעה לי המחילה שלך, אני יודע שעשיתי דברים נוראים, אבל אני עובר עכשיו תהליך עם המון מטפלים ועובדים סוציאליים שמחזיקים אותי קצר ועושים הכל כדי שאני לא אכה יותר לעולם, אף אחד. שירה, אני אוהב אותך, באמת, וגם את מעיין, תגידי לה את זה?", לא עניתי לשאלתו, "אני לא יודע למה ענית לטלפון, אולי בגלל שבאמת מאוד הצקתי לך ורצית שאגיד כבר מה שיש לי להגיד ואפסיק להתקשר," כאן שמעתי אותו נחנק מבכי, אבל עמדתי בשתיקתי, ואחרי שקט קצר שבו הוא השתלט על הנשימה שלו הוא המשיך, "בבקשה, כשתצליחי קצת לסלוח לי, או כשתהיי מסוגלת לדבר איתי, תתקשרי, אני מאוד אשמח לשמוע את קולך, מתוקה שלי, ילדה שלי..." ניתקתי את הטלפון בשקט.
בלילה מאוחר, כמו כל ליל שבת, שכבנו מעיין ואני מחובקות במיטה שלי מתחת השמיכה.
לחשתי בהיסוס "מעייני, אני יכולה לשאול אותך שאלה? זאת שאלה קשה, את לא חייבת לענות לי עליה", מעיין הסכימה ואני לאחר נשימה עמוקה שאלתי בלחש, "מה את זוכרת מאבא?", השקט כל כך העמיק שהתחלתי לחשוש, מיד אמרתי, "תשכחי שבכלל שאלתי, עזבי זה בכלל לא משנה כל העסק הזה.." אבל מעיין הניחה יד על ידי ואמרה, "אני זוכרת שהוא הרכיב אותי פעם על הכתפיים ורץ איתי בכל הבית בשעטות, אני זוכרת שהוא חיבק אותנו חזק ואמר לנו "אתן הנסיכות שלי", אני זוכרת שבלילה, כשהוא עזב את הבית, הוא הלך למיטה שלך, הניח את היד על המצח שלך, ואת נרתעת, דחפת אותה בחוזקה והתקפלת בתוך השמיכה, מנסה להתרחק ממנו כמה שאת יכולה, אני זוכרת את המבט המיוסר שהיה לו על הפנים ואת הדמעות הגבריות שזלגו לו, אני זוכרת שלפתע הוא ראה שאני מסתכלת אליו, הוא התכופף בשקט ליד המיטה שלי, הוא לחש באוזני, בשקט, מפחד לגעת בי: "אני אוהב אותך, תאמיני לי, אני לא רוצה שתפחדי ממני, בבקשה מעיין תשמרי על שירה, היא ילדה כל כך עדינה, ואני הרסתי אותה, בבקשה מעיין תביני אותי, למרות שאת כל כך קטנה, מעיין תשגיחי עליה בשבילי, טוב? גם אם היא נראית חזקה, היא כל כך שבירה", ואני, למרות שהייתי רק בת חמש, הבנתי את מה שאמר וזכרתי לתמיד". מעיין השתתקה ואני לא אמרתי לה מילה, היא המשיכה, "שירה, אם אבא היה שומר על קשר, אם היה מנסה לדבר איתנו, אני הייתי מתחננת אלייך שתסכימי לדבר איתו, כי אני רואה ויודעת שאת כועסת עליו עדיין, אבל בגלל שאבא כבר לא רוצה אותנו ולא מנסה ליצור קשר, אני מבקשת ממך, תכעסי עליו בכל הכוח, גם בשבילי, כי אני לא מצליחה ולא יכולה לשנוא אותו".
האמת שהרגשתי כעס על מעיין באותו הרגע, איך היא מסוגלת לא לכעוס עליו, הוא הרביץ לאמא, מה היא נורמאלית?, הוא הרס את החיים שלנו, הרגשתי צורך לנקום בה ולכן לא סיפרתי לה שהיא טועה, לא סיפרתי לה שאבא מנסה להשיג אותי כבר בערך שנה, לא סיפרתי שכל הזמן הוא מתקשר, כל יום. שתקתי וחיזקתי את החיבוק בה כשהתחילה לבכות.
תגובהתגובות