פרק שביעי
בס"ד, יום ראשון, כ"ב כסליו, אמצע כיתה ח'.
בשעה שמונה בערב הלכתי למשרד של הרב, קצת חששתי, פחדתי לדבר איתו על אבא שלי, לא רציתי להתמודד עם הרגשות שלי.
נכנסתי בשקט למשרד והתיישבתי מול הרב.
הרב פתח "עשית מה שהטלתי עלייך?", הנהנתי בראשי, הוא המשיך בשאלתו "דיברת איתו?", "לא, רק הקשבתי" עניתי, הרב הקשיב ואני המשכתי בהיסוס "אני לא יודעת להגדיר מה אני מרגישה..", "את לא מעיזה לדעת", הטיח בי את האמת, הבטתי עליו בשקט והוא הוסיף "המפלצת כבר לא נראית מפלצת?" לא הוצאתי הגה מפי, "את רוצה להשאיר אותה מפלצת, נכון?", ספק שאל ספק קבע, לא ידעתי מה לענות, הכאב דקר אותי, אך לפני שהספקתי לנסות לנסח תשובה לשאלתו הופתעתי לראות את הרב מחייך, הרב, שראה שנפגעתי מחיוכו, אמר לי "מפלצת או לא מפלצת, הוא גרם לך להפסיק לבכות והוא גרם לך לחזור לזה", הרמתי מהר יד בודקת לעיניי וגיליתי לתדהמתי שבאמת אני רטובה מדמעות.
בהתחלה באופן אוטומטי ניסיתי להחזיר אותן למקומן, חיפשתי לי סיבות בלב, ניסיתי להיזכר למה אסור לי לבכות, למה הפסקתי לבכות. חשבתי על אמא, אבל ידעתי שהיא לא לידי ולא תדע שבכיתי, חשבתי על אבא והחלטתי לתת להן לזרום, דווקא, בכוח, נגד אבא, אני לא מקשיבה לו, אם הוא לא רוצה שאבכה אז אני אבכה בכל הכוח שבעולם! זאת הנקמה שלי.
בתוך כל העצב עלה לי חיוך על הפנים, הרב ראה ואמר, "לכבוד הדמעות האלה את תסכימי להתקשר לאבא?", אחריי שתיקה של בלבול השבתי, "הרב, אני באמת לא מבינה, אתה חושב שאני כזאת מרשעת? איך אני מסוגלת עדיין לרצות לדבר איתו אחריי מה שהוא עשה לאמא שלי? איך אני מסוגלת להקשיב לו? איך אני מסוגלת לדמיין אפשרות ש.." קטעתי את עצמי מזועזעת אבל הרב המשיך אותי, "אפשרות שתפגשי אותו, את שואלת את עצמך איך את מסוגלת לאהוב אותו", עכשיו כבר ממש בכיתי, לא הצלחתי לעצור, הדמעות פשוט טפטפו להן במרץ רב, כל הגוף רעד לי.
לאחר שנרגעתי מספיק הוא הציע לי הצעה, "אולי תדברי אם אמא שלך?", הזדעזעתי לגמרי, "למה שאני אזכיר לה את הרשע הזה? ועוד כשהיא מתחילה להתאושש?", הרב ענה לי בנחת, "זה חלק מהשיפור של המשפחה, להתחיל לפתוח דברים, לא להשאיר הכל סגור", שתקתי, אומנם ידעתי שהוא צודק אבל פחדתי להכאיב לאמא שלי, הוא הבין את השתיקה שלי, "שירה, אזרי אומץ ופעם אחת תכיני אוכל ממש טוב שמזכיר את אבא, או תעשי איזה מעשה בבית שיזכיר אותו, ואז כשתראי שאמא נזכרת בו ומתחילה להיות עצובה תתיישבי לידה, תשאלי אותה," הוא הוסיף "זאת בחירה שלך אם לעשות זאת, אני לא רוצה שתחשבי שאני מכריח אותך, אם לא תרצי אז אל תחזרי אליי ותספרי מה היה, את לא חייבת לשתף אותי, אני רק ממליץ לך, בהצלחה שירה".
כשנכנסתי לחדר בפנימייה סיגל וצופיה קפצו מהמיטות שלהן בתדהמה, סיגל שאלה בדאגה "שירה? הכל בסדר? בכית?", ולעומתה צופיה התחילה לקפץ בהתלהבות, היא רצה אליי חיבקה אותי חזק והתחילה לרקוד מסביבי ולשיר "שירה בכתה! שירה בכתה!", סיגל הביטה בה המומה והתחילה לצעוק עליה, "חשבתי שאת חברה טובה! למה נראה לך שאת יכולה ככה לשמוח שהיא בוכה?" וכאן כבר לא התאפקתי, התפוצצתי מצחוק.
לבסוף כאשר נרגענו התיישבנו ביחד על מיטה אחת וצופיה שאלה הפעם בקול מודאג באמת, "שירה מה באמת קרה? איזה דבר נורא גרם לך להצליח לבכות?", שתקתי לרגע, החלטתי להגיד לה חצי אמת, "שיחה עם הרב". היא שתקה לרגע ולאחר מכן הסבירה לסיגל בקצרה שזאת הפעם הראשונה מזה הרבה שנים שבכיתי.
תגובהתגובות