בסוד הנבל מגרדייא
פרק א'
כשהלילה פורס את רשתו על שמיי גרדייא והכוכבים נעים במסילתם ומזמרים לא-ל יוצרם את פרק שירתם ותוך כדי זומרים את נצנוצי האור האחרונים שבירכתי הרקיע , הכל נכנס למצודתו של הלילה כדי לחלק את שלל האתמול ולאגור כוחות לקרת המחר.
לילה זה מיוחד הוא,לילה של מוצאי שבת קודש,לא סתם לילה של אסיפת כוחות לקרת המחר אלא אגירת כוחות ואסיפתם אל חדרי הנפש הדשנה לקראת כל ימי השבוע הבאים עלינו לטובה ולברכה.
כבר למעלה משלשה כוכבים בינוניים נראו ברקיע השמים וברובע היהודי מתקבצים היהודים בבתי הכנסיות לתפילת מעריב ולהבדלה.
כאן בבית הכנסת "אהבה ואחווה" אחר שיסיים החזן העניו ר אליהו בלוקה את תפילה יבדיל על הכוס היין חכם יחיא פרטוש בתוך בליל הריחות של העארק,האנשובי והכמון שעל קליפות הפולים מהסעודה השלישית עם ריחות ההדסים שאותם גזמה מרת בלוקה בצהרי יום שישי.
ריח העארק חריף הוא ומתוך שהגוף נהנה ממנו ומשאר חבריו,חבר הוא להם.
וריח ההדסים מתוק הוא ומתוך שהנשמה נהנית ממנו,חבר הוא לה.
ומתוך שהם כולם בערבוביה אחת גדולה אין לך מבוא ושער גדול מזה לקראת ימי החול שהם כגוף לעומת שבת קודש שהיא כנשמה להם.
ובזמן מוצאי שבת ערבוביה זו מוצאת את מקומה לא רק באויר היקום אלא אפילו בחלל בית הכנסת בחדר הצדדי, על שולחן המסובים עליו מונחות כוסות עארק קטנות עם מעט טיפות עארק הנופלות על דופני הכוסות,צלחות עם שמן האנשובי וקליפות הפולים יחד עם אגודה ירוקה של הדסים שאותם יחלוק חכם יחיא פרטוש עם שאר המתפללים.
הכל פוצח בניגון ההבדלה:"אברך את שם הא-ל הגדול והנורא
כוס ישועות אשא ובשם ה אקרא
אנא ה הושיעה נא.
אנא ה הצליחה נא".
וכשמגיעים לברכות הכל שותק וחכם יחיא פרטוש מתכוון להוציא את כולם ידי חובת הברכות.
כשם שקבלת המלכה בעמידה כך יציאת המלכה,שבת-מלכתא,בעמידה.
יהודה הקטן אוחז בנר הקלוע מכמה נרות שעוה שאותן קלעו משפחת צ'אבן בעצת גדול העצה ורב התבונה חכם יהודה הגדול , אשר רוב ימיו בשתיקה היו והוא הוא ששמר את הסוד הנורא סוד הנבל מימות דוד המלך ,עליו השלום.
משפחת צ'אבן שהיתה חשוכה מילדים קרוב לעשרים ואחת שנים, זכו להיפקד בילד שעשועים
מתוך אמונה שלמה שכך סידרה ההשגחה העליונה את מה שסידרה ומתוך אמונת חכמים שלמה ידעו לשמר את חייהם מכל רוח תעתועים שניסתה לשבר את ביתם , זכו לקצור את מה שזרעו בדמע ולא בדמע של יאוש ודכדוך אלא בדמע של אמונה ובטחון בצור כל העולמים.
אבוקת הנר מרהיבה ביופיה שלשה נרות דקים קלועים בצמה אחת ארוכה ולבנה פרי מעשה ידיה של מרת מרים צ'אבן ואע"פ שנפקדו בבן יקר ילד שעשועים ממשיכים הם במסורת כבר למעלה משלושים ואחת שנים.
מיד אחר הברכה הראשונה,ברכת בורא פרי הגפן,מביט המבדיל בכוס היין ומנסה לראות את מצחו ואת שתי עיניו משתקפים על פני היין ובד בבד פוצח בשחוק נעים הסוחף את שאר המקובצים סביבו וביחוד את הילד הקטן ששחוקו המתגלגל עולה על כולם.
מעולם לא הבנתי מדוע שוחקים כך בליל מוצאי שבת בהבדלה אולי מאחר והשבת יצאה והפרידה ממנה קשה השחוק הנעים היוצא מהמבט אל היין המשמח אלוקים ואנשים ,מרכך את היציאה אל ימות החול.
בברכה שניה ,ברכת עצי בשמים, לוקחים המבדיל ושאר העם ענף או שניים מאגודת ההדסים
מוללים ומריחים אחר עניית אמן על הברכה.
הריח של ההדסים משיב את הנפש עם כל כוחותיה האיתנים לעמוד נוכח ימי החול המייחלים למשהו מתמצית השבת הקדושה שתחול בהם.
בברכה השלישית, ברכת מאורי האש,כל אחד רואה את האבוקה הגדולה ש"אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו" ולאחר ששמע מפי המבדיל את חתימת הברכה-בורא מאורי האש,מצמיד כל אחד ואחד את ארבעת אצבעותיו ומכסה בהם את בהונות ידיו,כדי שיראה את קווי היד וציפורניו נוכח גווניי האש,"שהציפורניים,סימן ברכה הן על שפרות ורבות לעולם,ושרטוטי היד סימן יפה להתברך בהם".
יהודה הקטן, כולו זורח מאושר בעת שכל עיני המתפללים מופנות אליו ואל הנר שקלעה אמו
כשאתה רואה לעיניים,כולם שווים,כולם מביטים אל הנר ומקמצים את ארבעת אצבעותיהם ,מכסים את האגודל ואומרים:אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה,אבל אם היינו זוכים לעיניים הרואות ללבב
הכל היה נראה אחרת,הקטן מכולם-יהודה הקטן,רואה להבה מתפתלת ורוקדת,ושחוקו הטהור מלווה בעקימת שפתיים מאופקת בשל השעווה החמה הנוטפת מעט גם על אצבעותיו הזעירות שעדין לא לבשו את המראה המחוספס של עמל כפיים,וכל מחשבותיו ממוקדות על הלהבות-מדוע מתפתלות הן?!ומדוע משנות את גווניהן ?!
האחד-חושב על פרנסתו,שתתברך ותצלח ממזלא עילאה בשבוע הממשמש ובא ,אחר ששבועיים חלה ירידה בהכנסותיו.
השני-ערירי,ללא זרע של קימא , מתבונן בציפורניו ומייחל להבנות,לפרות ולרבות כמותן.
השלישי-מייחל לאור הזרוע שיכה שורשים וינביט ויזכה הגוי הצדיק-שומר אמונים- לאורו הגדול החתום במעיו להזריח החוצה ולהאיר לארץ ולדרים עליה.
ר יחיא פרטוש תלמידו המובהק של חכם יהודה הגדול,ידע לטפס מברכת היין
הרומזת גם על חוש הטעם, לברכת הבשמים הרומזת גם על חוש הריח ומשם לברכת מאורי האש הרומזת גם על חוש הראיה ומברכת מאורי האש לברכת המבדיל בין קודש לחול הרומזת גם לדעה החופה על כל החושים ומנתבת דרכם לאור באור החיים.
חכם יהודה הגדול כלל בהגיונות לבו את דעת כולם,כמובא בספרי הקודש שהצדיקים הגדולים,השרידים אשר קורא אותם ה',יודעים לכלול דעת כולם לשמרם בלבם הגדול ולהופכם למקשה אחת ,לחטיבה אחת. מאחר וידע להקשיב לאמרות ההוויה,המספרת את אמריה בקול דממה דקה,ידע לחוש ולהזדהות עם כל אחד ואחד,הוא חש את קולו וצחוקו של יהודה הקטן, הוא התרגש עמו לנוכח הלהבה השוחקת מתוך ריקודיה.ועליו אמר תלמידו : " אשרי מי שיונק מלשד הילדות גם בהיותו איש שבע ימים.
אשרי מי שחש את ימי ינקותו ושומע את אותן הצהלות כשהיה רך בשנים וטהור לימים.
אשרי מי שלא הכהה אל לובן שיניו "
חכם יהודה הגדול ידע את מכאובי האנשים את של המתבונן בציפורניו ומייחל לבנים ולבנות ושל הדואג לפרנסתו, חש את מצוקותיהם,שמח בשמחתם,כאב את כאבם ושר את שירם.
משם , מההרגשות הללו,עלה וטיפס גם הוא מעל החושים וכיון מה שכיון,מי שידע ושמר את סוד הנבל והכינור מימות דוד המלך,זכה גם לצפות במחזות עליונים שהדומיה יפה להם.
אומרים עליו שהוא " ניצח את המוות " ,ומעולם לא הבנתי את המילים הללו עד שנגלו בפני מגילותיו של תלמידו ר יחיא פרטוש,וכך כתב:
ערב לג בעומר יום פטירת התנא רבי שמעון יוחאי תשז(1947)
פאריס
" מי שזוכה להתעלות מעל הפרטים,מעל השברים,מעל הניגודים,מעל הפירודים הוא מטפס אל השמים-שם האש והמים מקננים יחדיו וחיים את חייהם בדבקות עליונה באהבה ואחווה שם אין המים מכבים את האש,ואין האש מאדה את המים-אש ומים - ש מ י ם.
מי שזוכה להתרומם אל הרום,הוא מרומם עמו את הכל והכל נשקף אצלו מאור הנצח.
מי שזוכה לאחד את הכל – מנצח את המוות –המוות הוא אבי אבות הפירודים ,הוא המפריד בין הגוף לנשמה ובין האיש לאשה,בין השכל לרגש,בין חיי שעה לחיי עולם ובין שמים לארץ.
מי שזוכה לעיניים זכות,הצופות מראשית הבריאה ועד אחריתה איך ההוויה כולה מתאחדת וניזונת מהאחד היחיד והמיוחד זוכה לנצח את המוות,כזה היה אדוני,מורי ורבי,חכם יהודה הגדול ע"ה אשר היה לי לאב ואם"
פרק ב'
משהו מתחיל לבקוע אחר שמתחתנים, זיכרונות משחר הילדות עולים במרוצה- והחיות רצוא ושוב- כלהבות הנזרקות מאש הכבשן. עוד להבה ועוד הארה וראשי מוצף מזיכרונות העבר.
לא עוד נער אנוכי,אלא איש המקים בחסדי ה' את ביתו.
לא עוד נער המחפש מקום לטעת אלא איש נוטע אנוכי,ועל מנת שהנטיעות יהיו גדולות, המכות שרשים עלי לחפור היטב בזיכרונות העבר ולקלח מים טהורים על קרקע צמאה.
דרכי הנועם, השירות של בית אבא, ריחות המאכלים ופרחי ההדרים , הסיפורים על שתיקת הזקנים,מגילות החכמים ותפילות התמימים, הם הם שהחלו לבקוע ולעלות בזיכרוני והם שהשיאו רגלי לבי וכליותיי אחר שורשי קהילת גרדיא שבאלג'יר.
אנסה כמה שאפשר,לספר על הכל אעבור בין מחוזות גרדיא וצרפת לגבעת שמואל שבארץ ישראל.
וכן אנסה לפסוע בנתיבות הנבל והכינור אשר לא פעם ולא פעמיים ניסו כמה פקידים מהממשל הצרפתי לקחתם בטיעונים כאלה ואחרים,גדולי הרובע היהודי שבגרדי שתקו שאר העם פחד שמא יגלו הסוד ויקחו את הנבל והכינור למוזיאון היוקרתי שבפאריס,עשירי עולם,בעלי הון עתק פקדו על דלתותיו בתחינה שיזכו רק לראותם וכן היו מוכנים להזיל סכומים כה גדולים,כדי לזכות ולעטר את ביתם באחד מהם מאותם כלי נגינה שנשתמרו כפי שהיו קרוב לשלושת אלפים שנה וזה כנגד כל מוח חושב ולב הוגה אותו נבל ואותו כינור שדוד המלך היה מנגן בהם את תהילותיו אשר אלפים ורבבות עד אין ספור בכל הדורות,שואפים ועורגים,מתחננים ושופכים לבם עם ומתוך תהילותיו.
עדין מחפש אני בד בבד עם שורשי משפחתי את גורל הנבל והכינור כי מקרה אחד יקרה לשניהם,פלא גדול כיצד הגיעו לאלג'יר לידי חכם יהודה הגדול , איך נשתמרו ולאן נעלמו!?
מאות של דפים,מגילות שלמות של ר יחיא פרטוש,נמצאו במרתף הגניזה שבבית הכנסת
"אהבה-ואחווה" שבגבעת שמואל,אותו ביה"כ שהועתק מגרדיא-מתבנית הקירות ועד הלחנים והמנהגים-על ידי זקני,סבי ר יעקב בר יוסף ז"ל לבית משפחת שוקרון עם שאר חבריו.
חודש ניסן בגרדייא
כבר מראש חודש ניסן מסיידים היהודים מבית ומחוץ את בתיהם, וכל הרובע היהודי אשר במדבר סהרה עוטה לבן.
דומה היה הדבר לכַּלָּה המצפה לחתנה במדבר הגדול והנורא, ומשתוקקת לליקוחין מחודשין אחר שילוחיה.
ולא עוד אלא שרומזים במעשה זה שכל האומה בכללותה - בתוך תוכה היא נקייה וזכה, ברה וטהורה, ועתידה אותה כַּלָּה להוציא חוצה אל רשות הרבים את בוהק הלובן הגנוז בעומק נשמתה.
וכבר אותה כַּלָּה - אומתנו היפיפיה - אמרה בעבר ואומרת בהווה -"אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש", ופירוש דבריה: שמש העמים-הדעות והמעשים של שאר העמים, חדרו אל מרחב חיי והשחירו את עורי כקרני השמש המכה בצהריים.
"אל תביטו אל החוץ!", עומדת ומתחננת אותה כלה, "בתוך תוכי כולי יפה ומום אין בי! כן העיד עלי אישי!".
גדולים וקטנים אוחזים במברשות הצבע, הגדולים צובעים והקטנים נצבעים, שמחה גדולה יורדת כעננה להזיל נטפים של חירות של גאולה הממשמשת ובאה.
שקים של פולים ירוקים, עלי כרפס ועלי חסה, אפונים ותמרים אגוזים ותפוחי אדמה מובאים מצפון אלג'יר ואבות ונערים נושאים על כתפיהם את המצרכים הנדרשים לליל הסדר.
וכך היה בבית זקנתי ע"ה בגבעת שמואל ובבית הורי שיחיו בבת-ים, יושבים ומקלפים מאות פולים מתוך נרתיקיהם באותם ימים הסמוכים ל-י"ד ניסן.
שבת הגדול ממשמשת ובאה בגרדייא, כמדי שנה ידרוש ויכרוך את הלכות הפסח עם דברי אגדה, חכם ופוסק העדה ר' משה סללאם, שידוע היה בפסיקותיו והדרכותיו ובמיוחד הדרכותיו בהלכות שחיטה. נפש פיוטית היתה לחכם ר' משה סללאם עד שאת כל הלכות שחיטה כתב בשיר ובפיוט.
אחר מנוחת הצהרים של שבת קודש, מתאספים הגברים וילדיהם אל בית-הכנסת לשמוע את דברי המרא-דאתרא, וכך דרש:
"אחי היקרים! בעוד כמה ימים נשיר ונזמר בבגדינו הלבנים, סביב שולחנות הסדר, שעליהם פרוסות מפות לבנות וצחורות, בבתים העוטים לבן מבית ומחוץ, כשמעלינו ועלינו מתבוננת הלבנה כאם השמחה, וריחות של הלבנון, הוא בית המקדש יעלה בחוטמינו,
הלבנון המלבין עוונותיהם של ישראל לא נשכח מאיתנו!
קרוב לאלפיים שנה ועדין אנו בתקוותינו לעלות אל ארצנו בשיר ובזמרה, לחזות בנועם-ה' בחצרות בית אלוקינו, ולאכול מהפסחים אשר דמם ישפך אל יסוד המזבח,
ועתה מאז שחרב בית תפארתנו, אין אנו יכולים לעלות ולהשתחוות בבית הדרינו ולחזות באחינו הכוהנים הנושאים את קורבנותינו ומקרבים אותנו אל ה' יוצרינו יוצר בראשית.
כשאתם מנקים לכבוד הפסח, אנא אחי היקרים! בדקו בחורים ובסדקים, לא רק בקירות הבית, אלא בדקו גם את החורים והסדקים שבכותלי הנפש, אולי השארנו חמץ הסותם את עורקי הלב! אולי דבק השאור, הוא יצר הרע, בתוך חדרי לבבנו ומסרב להתרכך ולהשתעבד למוסר הטוב והטהור!
שפשפו אותו היטב עד שיתרכך וייפול,
אמרו לאחיכם בואו וניישר הדורים, כבדו נשותיכם כדי שתתעשרו ולא רק בממון אלא גם בבריאות ובשלום כי נשותינו הן מקור הברכה.
הלחץ הכבד של ההכנות והניקיונות גורמות לא פעם ולא פעמיים למתחים, כעסים ומריבות, סלקו את החמץ וטהרו ללבבכם!
ומתוך שנטהר כולנו את לבבנו, אז יושר השיר הזה – "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים"- ומי ישיר?! הבריאה כולה תשיר לכבוד העם השב לארצו, העצים ישוררו על ידי נתינת פריים, ההרים יפצחו בשירה וינועו כאילים והגבעות כבני צאן,הרקיע ילבש מחצלות טהורות והלבנה תעטה נגהה, מלאכים יזמרו ויתופפו, ומלכי ארץ עם רוזנים ונתיניהם יכרעו ויִפֹלו על פניהם על כל הצרות שזממו ועשו לנו מאז היותנו לעם.
ואנו בני ציון היקרים המסולאים בפז נדע את תפקידנו- לגאול את העולם ממאסריו, ממצריו, ולקרא דרור לכל הארץ ומלואה, לכל משפחות האדמה על ידי אותה חמדה גנוזה שניתנה לנו לדור דורים,
על מנת שנתייחד עמה בארץ החמדה - הגנוזה בסודותיה והגלויה בנפלאותיה.
אחים יקרים בעוד מספר חודשים אנו עולים אל ארצנו הקדושה - אז היינו כחולמים - איך נשיר ואיך נודה אחר קרוב לאלפיים שנה?!
אנו שבים אל ארץ חמדת אבות, אל הארץ ששקקו אליה גדולים וקטנים מגאוני האומה וטהורי הלב, אנשי החזון הצופים במכוסה, ועד בוני הארץ והמושבה הפשוטים שבתוכנו, כמוני וכמותכם, נשים ונערות, זקנים וטף, עמוסים בכיסופים וחנוקים בגעגועים אל ארץ החיים,
העליה הזאת כתחיית המתים נחשבת לנו.
-'זמרו שם יוצר הרים - האלוקים אדיר אדירים[1]'- "
דודו של אבי, חכם אברהם מסלאתי ז"ל, שהיה באותה העת רך לימים כבן שש שנים ושלשה חדשים, סיפר לדודי על אותה דרשה, שהיתה ספוגה ורוויה בטללי תשובה כאותן הדרשות המאפיינות את "שבת שובה".
כבר ידוע ומפורסם שהשיבה לארץ היא השיבה לתורה, כמו שדרשו חכמינו במסכת חגיגה:"מאז שגלו ישראל מארצם אין לך ביטול תורה גדול מזה" השיבה לארץ היא השיבה למקוריות, לטבע הישראלי הטהור והחופשי מכל מועקה וחשיכה.
ומי שיקשה ויאמר שהשיבה הזאת גרמה רק לחילול ה', ובגלות טוב לנו ולתורתנו המשתמרת בגטאות, ידע ששטות גדולה נזרקה מפיו, צא ולמד מאדם ששהה ימים וחודשים, שנים ויובלות תחת השמש עד שכל עורו שחור כַּחֶרֶת, הוא הדיו שאין שחור הימנו, ואם תשימו בַּצֵל, שם אין השמש משחירה, האם ברגע קטון תיעלם שחרותו?! ולא עוד אלא שבימים הראשונים לשהותו בַּצֵל, המלא בנועם ונוחם, השחרות זועקת מבעד עורו, יותר מהימים בהם עמד וישב תחת השמש...
אומנם לא יארכו הימים וישוב מראהו כלבנון.
יהודה הקטן
נשמה של ששים אלף
הלא סיפרתי לכם בראשית הספר על יהודה הקטן,נשמה שירדה לעולם אחר עשרים ואחת שנים של תפילות.
ארבע פעמים ביום מתדפקים ונוקשים על דלתותי רקיע ר' שמעון ומרת מרים לבית משפחת צ'אבן,
בעוד השמש שולחת קוויה ומספרת את אמריה שולחים ר' שמעון ונוות ביתו את אמירתם למי שאמר והיה העולם.
"ריבונו של עולם כשם שזיכיתני לראות חמה בזריחתה כן זכני לראותה בעמידתה באמצע הרקיע וכשם שנתת בי עיניים לראות ואוזניים לשמוע כך זכני בילד שעשועים שעיניו תחזינה במישרים ואוזניו תתפעלנה מקול מצוותיך"
בצהרים היה ממלמל:
"ריבונו של עולם כשם שזיכיתני לראות חמה באמצע הרקיע כן זכני לראות בשקיעתה וכשם שנתת בי רגלים לרוץ אל משכנותיך להשמיע קול תהילתך אנא זכני לבן אמיץ כח שיקויים בו הכתוב-ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ויהיה מהנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים"
בלילה היה ממלל "ריבונו של עולם כשם שזיכתנו לראות בשקיעה כך זכני לראות בזריחה וכשם שנתת בי נרך – היא הנשמה "נר אלוקים נשמת אדם" – להאיר את חשכת הלילה כך זכני שתצא ממני להבה קטנה שתאיר את הדרך אל ארצך, אל היכל קודשך .
ובחצות היה אומר את מה שאומר מתוך שקם לבכות על בית חיינו שניטל מאיתנו, מתוך שקם לבכות על פיזורנו. בגלות. קולו היה נשמע ברמה והיה מתמזג עם קולה של רחל המבכה על בניה כי איננו.
ואשתו מרת מרים צ'אבן, /תפילתה לבשה מרוח/תפסה תפילת חנה
"הכל בראת בעולמך ואין דבר שנברא לריק,אם כן רחם זה שנתת במעי למה הוא?!דדים אלו למה הם, אם לא להניק בהן?! אצבעות הללו למה הן,אם לא לתפור בגדיו ולהחזיק בהן ראשו?!
אנא מלכי ,אחד תיתן לי,והקדישהו לך,כולו יהי קודש לה'."
אחר עשרים ואחת שנים,קרוב לששים אלף תפילות נולד יהודה הקטן על שמו של חכם יהודה הגדול.
יהודה נולד נולד בצהרי יום ד' ביום כח אייר לשנת תש"ו,שמונה ימים מרגע לידתו ועד הרגע המיוחל-הוא יום כניסתו לבריתו של אברהם אבינו ביום חג מתן תורתינו ו' בסיון תש"ו -שרו יהודי גרדייא את הפיוט "בסימן טוב בן בא לנו בימיו יבוא גואל",
בן בא לנו-לכולנו כי כל יהודי שבא לעולם מביא עִמו את ברכתו לכלל עַמו ולעולמו.
ארכו השנים והגיע העת להחזיר את הפיקדון אל בעליו,מעל ששים אלף פעמים נזרקו המילים הללו ועלו השמימה לפני צור ישראל וגואלו "כולו יהיה קודש", "זכני לעוד להבה קטנה שתאיר את הדרך אל ארציך אל היכל קודשיך".
"יהודה-הקטן" כבר לא ילד וגם לא קטן לא בגובה קומתו ולא בעוצם אישיותו,אפילו ההגדרה- "נשמה של מעל ששים אלף תפילות"-מכופפת במשהו את הזיו הכל כך פשוט וטהור הבוקע ממסילות לבבו.
בשנת תשכ"ד עלה עם רעיתו מרת חנה בת ר' רחמים ומרת לאה לבית משפחת סללאם.
שנה וחצי לאחר מכן גיוס לצבא הגנה לישראל להלחם את מלחמות ישראל בעוד ה' ניצב עליו על צבאו כדי להדריכו,לחזקו ולרוממו,להשיאו מעלה מעלה בניצחונות גדולים על הקמים עליו ועל משיחו.
הינה הגיע היום בו לבשו חיילי ישראל כח אבות ם אברהם,יצחק ,יעקב ורחל אמם.
תוצאות המלחמה ידועות לכל אפילו באיים הרחוקים ,שמו של ישראל היה לנס ולתהילה כדברי הנביאים "בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר ה' "
ידינו אוחזות שוב במקום מקדשינו אלפי שנים חלמנו עליה לראות לזכות לאור פניה.אלפי שנים שרנו מרחוק את געגועיה של כנסת ישראל.
"הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ "-קראנו בערבי שבת קודש בגלות גרדייא,צרפת ובנותיה
ועתה אחר אלפי שנים הכותל בידנו ומולנו,אבניו אבני אש חיות המלבבות את לבנו ומשיאות דמעותינו הישר אל כפינו ללא כל מאמץ,פשוט עומדים נוכח הכותל ופלגי מים נשפכים עם כל דמעות רבבות אלפי בית ישראל שחלמו במשך כל הדורות את חלום ההויה כולה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה"
ביום זה יום כח באייר תשכ"ז יום הולדתו של סמ"ר יהודה סבאן עלתה הלהבה שהאירה בגבורה יחד עם אחיו הלוחמים "את הארץ ,את היכל קודשינו" כתחינת אביו.
"כולו קודש לה' " כתחינת אמו.
כיצד אפשר לנחם את הוריו הישישים ואלמנתו ?! בתוך דמעות השמחה על גאולת ה' זוחלות להן דמעות השכול ומהוות כסכר בפני המנחמים ולא שח"ו מפקפקים בהשגחתו יתברך- דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים.
אחד מהמנחמים הוא ר' יחיא פרטוש וכך היה הספדו :
" אחי היקרים בני ציון המסולאים בפז, ההורים היקרים ר' שמעון צ'אבן ונו"ב מה אומר ומה אדבר, מרת חנה בנו של ר' רחמים ומרת לאה לבית סללאם ה' ישמרכם, לפני כשלוש שנים השיא ה' אתכם והושיב אתכם יחדיו כאן בארץ החיים לפרות ולרבות ולחיות חיים של אמת וצדק, חיים של יושר ובריאות בצילה הצח והמצוחצח של ארץ ישראל, ועתה נראה כביכול שה' גדע את העץ היפה הזה, חליליה לנו מלחשוב מחשבות של תוהו ישראל אנו מאמינים בני מאמינים שהנשמה קיימת ומשוררת את שיריה לפני יוצרה, הרוגי מלכות גדולים הם ואין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתן.אנו נמצאים בימי העומר בין היום הגדול של כֹח באייר לבין יום העצרת, יום מתן תורה,
ואת זאת באתי לומר "כי האדם עץ השדה", האדם הוא עם ישראל כפי שדרשו חז"ל במסכת יבמות "ישראל קרואים אדם" כך הוא עץ השדה, עץ החיים הגדל בשדה אשר ברכו ה'. השדה הוא גן עדן ובתוכו נטוע עץ החיים, עץ החיים הוא התורה הקדושה הנישאת מכל מחשבה אנושית וכל חפצים לא ישוו בה גם החכם הגדול שבאנשים ובכל הזמנים כגרגר חרדל אינו נחשב על ידה ואפילו כטיפה בים. מי יערוך ומי ישווה לה בזכותה ועל ידה נבראו שמיים וארץ, וכל אשר בהם ומי שאוחז בו בעץ החיים מאושר, מאושר בעולם הזה ובעולם הבא.
ויש הרבה מן המשותף בין העץ שאנו מכירים הגדל בשדות לבין ישראל והתורה שגם הם משולים לעץ – "כימי העץ ימי עמי[2]"
העץ גזע אחד יש לו ושלושה שורשים מהם יונק, ענפיו מרובים הם והשרביטים רבים מהם,פירותיו מרובים יותר וגרעיני הפירות לאלפים ולרבבות, ואם ניקח גרעין אחד יצמח ממנו עץ אחד (/נוסף) עם המון פירותיו ואלפי גרעיניו.
יוצא שבכל גרעין יש בכֹח את כל השורשים והענפים השרביטים והפירות עד סוף כל דורותיו
כך היא התורה – בכל מצווה ומצווה מתנוצצת לה כל התורה כולה,
וכך היא האומה – בכל נשמה ונשמה, גם אם פשוטה שבפשוטות, מתנוצץ לו כלל ישראל בכל פארו,
ואם ישאר יהודי אחד בעולם, ויהיה הקל שבקלים, ממנו יצאו כל השלשלת המפוארת של אדירי ה', מוסרי התורה ומישרי המסילה
"כימי העץ ימי עמי"
זוהי נחמתכם אתם השתוקקתם עשרים ואחד שנים לילד שעשועים שיאיר את הדרך לארצנו ואל היכל קודשנו, וכך היה... זכה בנכם, זכה בעלך, זכינו כולנו, שיהודה יהיה מלוחמי מלחמות ה' ולקדש שם שמיים ברבים/ להיות שותף בהסרת החרפה של חילול ה' הבאה מיום צאתנו לגלות "ואמרו עם ה' אלה ומארצו יצאו"
זכינו לראות יהודה, פרי הולך וגדל, פרי קודש הילולים לה' שינק משורשים אדירים, מהאבות והנביאים, מזקנים, מאנשי כנסת הגדולה ותנאים, מאמוראים וראשונים ועד האחרונים חכם יהודה הגדול ור' משה סללאם מרא דאתרא של גרדיא, הוא ינק מכל השלשלת המפוארת של "כימי העץ ימי עמי"
אנו נהנים מפירותיו, וגם הוא השאיר פירות בעולם, פירות ממש, הילדים שמעון ולאה, במשך עשרים ואחד שנים התפללנו יחד עמכם, ובקשנו יחד את בקשתכם להיות שותפים בהמשך "ישובו של עולם" וזכיתם לראות פירות של פירות ולא סתם פירות פירות מתוקים, המבשמים את העולם בריחם וביופיים.
שמעון ולאה, ה' ישמורכם וינחמכם, חנה וילדיה הקטנים, עוד תראו בטוב ירושלים "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" ה' יחזק ויאמץ לבך ויוסיף אומץ בלבבך, למענך ולמען ילדכם – "אבי יתומים ודיין אלמנות" הוא יהיה בעדכם כמשען וכסעד "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אלוקים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר"
ואתה יהודה זצוק"ל, אתה יחד עם חבריך הלוחמים, חבריך המחברים אותנו אל עיר שחוברה לה יחדיו, לכו יחדיו אצל רחל ואמרו לה כי שבו בנים לגבולם, שבו מארץ אויב, לכו אל משה ואליהו, לכו אצל האבות והרועים? כולם יחדיו אל חצרותיו ואמרו לו למושיענו, לגואלנו אשר קרא לנו ממזרח וממערב מצפון ומים, אמרו לו שאנו מוכנים לשתילה מחודשת ושום רוח סער לא תעקרנו מאדמת חיינו, מבית קודשנו. שתולים בבית ה' בחצרות אלוקינו יפריחו, "כימי העץ ימי עמי".
כימי העץ... מה הוא קיים לעולם כך הם קיימים לעולם...
תגובהתגובות