כמה אשאל, כמה אשכח.
כמה אשכב, כמה אכאב.
כמה אנסה, כמה אצפה.
והשאלה נוקבת, והדרישה כואבת.
הנשמה דואבת, דואגת, כוספת.
ואני מנסה בעצמי, לבדי, לבדי.
ואני מטלטל בין רצון ללצון,
ומצפה שהאור יגיע ממקור הישימון.
בין אהבה לנפילה,
בין קרבה לתפילה,
בין התרומממות הרוח לדלות הכח.
בין ציפייה למציאות,
ובין ציפייה לאכזבה.
והשאלה נוקבת והדרישה כואבת.
מתי תדאג לנשמתך המדממת.
הנשמה דואבת, דואגת, כוספת.
בואי הרוח והמציאי מתהום כוחותיך.
כי יוצרך צורך קוראך.
שימו לב אל הנשמה, לשם שבו ואחלמה.
ותחלימה, ותשקמה, ותמרקה, ותאמצה.
תגובהתגובות