מי אמר אבא ולא קיבל?

מאת
L ענק
פורסם בתאריך י"ג בחשון תשע"ד, 17/10/2013

 

 

דמיינו לכם

ילד קטן רץ בשדה חיטה. תלתלים זהובים, חולצה ירוקה. רוח חמה נושפת בו, מרטיטה ריסים וזוויות פה. קרני שמש מחממות ענפי דקל מיובשים שנעים קלות, צל מתנופף על סוכה פתוחה. האוויר מלא ריטוטים. דקל, עשב, גומות, אישונים, ריסים. כולם עמדו - רטטו במין חדוות הכרה. מחשבה איטית פעמה דרך העורקים, מכפות הרגלים, דרך הזרועות והבטן שעה שהילד הביט באופק. אלול, חשב וחייך.

 

משהחל זמן הסליחות הספרדיות, החלנו מוסיפים כל ערב לדוד ה' אורי וישעי. לפעמים אתה מנסה על מד"ס, לפעמים אחרי גזרות. לפעמים אחרי מסע כשאפוד יורד, וחולצה מזיעה נכנסת למכנסיים, ורגליים נצמדות, ושוב ניסיון. קורה גם סתם כך, על מדים. אני באמת מנסה לחוש משהו משנה שעברה, מהישיבה, משהו. וכל כך כלום. אלול, אני לוחש לעצמי, למרות שעכשיו בכלל אוגוסט. לספרדים לפחות יש זמן סליחות. לפעמים צריך להשלים להם מניין, ובבוקר יש תקיעת שופר אבל עדיין כלום לא מצליח לרמז לי שעכשיו בעצם

 

קול שקשוק מרכבה. בלי פמליה, בלי עשרות שומרים, וחצוצרן חצר, וליצן חצר, ושר הפנים ושר החוץ. הילד רץ על שביל העפר הדק לעבר העננה המתאבכת. עננה מתרוממת וצונחת, זה כל שראה מאחורי הגבעות, אבל אין ענן בלי מרכבה, ואין מרכבה בלי מלך. כשהמרכבה האטה, הוא בעצמו פותח את הדלת. לו היה זה סיפור אגדות, הייתה שם נסיכה. (מצועפת עיניים, שמלה ורודה.) לו היה זה סיפור פוסט-מודרני הייתה שם מין טום בוי (מכנסי ג'ינס וסיגריה.) לו היה זה סיפור ריאליסטי לא היה שם כלום, והכלום הזה היה מחזיר מבט לבן המלך המאוכזב והולך איתו. יד שקופה על כתף שמוטה. נכנס איתו לסוכה, מביט מדי פעם בילד המאוכזב, הממשיך לצפות סביב סביב אחר אביו, ולוחש לו בשקט, שרק הוא ישמע - תשרי.

 

הפתעה - רבו"ש. ראש השנה בבית. בערב לפני אני אורז את כל הכביסה שלא מכבסים בבסיס, ודוחף אותה לתיק. תפידניק מאובקת מעל במבת בקו"ם, וגרביים משומשים. כשנגיע לציוויליזציה נתפלל. בתחילת השנה, בבית, כשלכל האנשים מתח מצטבר ועולה, ומשפחתיות מתחילה להעיק, ואוכל ביתי כבר נמאס, ותפילות מתישות, החיילים, אפילו אחרי שלוש ימים, עדיין ממשיכים לקוות שהחג הזה ימשך לעולם.

 

ופתאום משפט. ארמון נוצק באוויר הפתוח. שטיחים, עמודי שש, גלימות, ורכות מלכותית בכל מקום. ותור. תור של כל באי עולם. בתוך התור, בשליש האחורי, תלתלים מסופרים קצר קצר, בגדי זית קרועים מזחילות, ומסריחים מזיעה. הוא עם כולם, בתור. הוא לא רגיל למקום כזה, אז בהתחלה כשכולם שרים ורוקדים, זעים וחלים הוא קופץ ורוקד ומשתולל כדי שאף אחד לא יבחין שהוא לא שייך, שהוא הרגע חזר מהשדות. יאמר לזכותו שמתחת לחזות החיצונית הוא באמת מנסה להרגיש משהו. לאט לאט התור למשפט, להתייחדות, מתקדם וכל שהתור מתקדם כך מפלס הרגש הכללי עולה. ופתאום גם אצלו משהו מתעורר, מין געישה פנימית, פתאום משהו בו נקשר פנימה. והוא רואה כבר את סוף התור, והגעישה הפנימית ניצתת בו. הוא מתמתח ומכניס חולצה למכנסיים, מנסה להבריק את הנעליים עם רוק, עם זרועות לנקות אבק דרכים וקרני שמש, ופתאום יש לפניו רק חמש אנשים ושלוש ושתיים ו

 

אחי אתה עולה שמירה. וצריך להתנתק. וצריך למשוך עצמך. וצריך לרוץ לפלוגה, למרות שצום, כדי לא לדפוק את חבר שלך. שיספיק גם הוא להתפלל מנחה. אפוד, כובע, כוננות. בחוץ שמש יבשה, שמים של קיץ ורוח של ים, חום ויובש. ענני אבק מתרוממים מפעם לפעם. מבט לשעון, אפילו הספקתי להקדים לו קצת. הוא מוודא שיש לי מספיק מים והולך לבית הכנסת. אני שומר על אופק מצולק וורדרד שבקצהו שרשרת הרים. בתחילתו כמה מבנים, משטח, ועמודי חשמל. ומכל התפילות והניגונים, אחד, נכנס בי כל כך חזק שהוא חוזר בי עד לרגע שבו מחליפים אותי. מלוך על כל העולם כולו - ובלי בגדי לבן, בלי נוחות נפשית, יש כיפור. והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך - ויש כל כך הרבה כאלו מסביבי. נתינים חסרי אב, שרק עכשיו, בצבא, בפעם הראשונה ממש יש מישהו מעליהם. מישהו שממש מכתיב להם מה לעשות, ובעצם גם לי זאת הפעם הראשונה שאני ממש נמצא בשכר ועונש, מלך ומלוך. אחרי השמירה אני רץ לבית הכנסת, כשאני מגיע המלך בדיוק קורא לי, אז אני עוקף את תור באי עולם ונכנס פנימה להתייחדות. (עד כאן קוראים, יש דברים שהם אישיים מדי. יש מקומות שאפילו לקוראים מסורים אסור להיכנס אליהם. לקודש הקודשים רק הכוהן יכול להיכנס, אבל כשהוא יוצא אבנים ירושלמיות נוצקות סביב המלך. מכסים אותו, גונזים הדר לשנה אחרת. ובן המלך, בן המלך של השדות הפתוחים, של הריסים הרועדים, עומד מול ארון הקודש בשיזפון עטוף מדי צה"ל, ולבוש טלית שפתיליה תכלת. שומע את הלב שלו. סיבוב מפתח, וקליק. נעילה. כמעט ונפלתי שם. וכולי וכלי נהייתי בכי של. סוף תשרי.

 

המלך בא להתגורר איתי, בסוכה שלי. ועדיין יובש השתלט עלי. ונכון שיש שעה וחצי לתפילה בבוקר, ולולב וריח אתרוגים, אבל עדין משהו בך קצת מת. נאטם. רק מדי פעם בשמירת אישון לילה, או בבדידות רגעית, אני נזכר באבנים המתגבשות מהאוויר. בטריקה. אצלנו קוראים לזה סוכות ב'. לא שמחת תורה. תמיד מתלווה אליו איזה שהוא אקורד נוגה. או שהריקודים לא מספיק מלהיבים, או שיוצאים לסיבוב באיזו עיירת פיתוח ונורא נורא משמחים המון אנשים. אבל בך, בך משהו חסר. רגש, כנראה. עם הגישה הזאת, אני הולך לערבית של סוכות ב'. שקיעת קיץ אופפת את חוטי החשמל ואת הרי האופק. לפתע ענן פודרה קטנטן חודר אלי ומחדיר בי רוח מרחקים וקרני שמש מאובקות ומשהו בתוך החייל, משהו עם ריסים רועדים שלא רואה, כי נעילה בליבו. רק מרגיש, רק שומע את גלימת הקטיפה מתרוממת מעל כיסא הנדנדה הקלוף והסדוק, מתחילה ללחוש פסיעות. לנשוף אבק. וכשאני מבין שאבי עומד לעזוב, והוא כבר פותח את המרכבה ומרים רגל לעלות, משהו בי נחנק. ומיילל לעצמו. אל תלך. ועצב עמוק מתלפף בי. הלב. הרעד. והרחמים. יד שקופה מונחת על כתף שמוטה. בני, קשה עלי פרדכם.

תגובהתגובות