עשרות שמשות קטנות זרחו בתוך כפות ידיו של הזקן.
עגלגלות, ברות ומאירות.
נשלחו הן מחיקו אל עבר קווי אופק שנמתחו אל מעבר להררי ההיגיון,
אל מעבר להררי השלווה והרוגע.
"צאנה שמשותי, ושמחנה לב כל רואיכן".
הירקוניות שפניהן הצהיבו משמחה, ששו כשחפץ לשלחן.
כוסו פניה עפר מהול בדמע, והיא נותרה בודדה…
מפולשת באפר קודח.
ומכל מנחמיה לה נותרה רק כסותה, שמלת רגביה שבה דבקה.
שמש אחת מיני רבות, שכה חפצה להחיות, מצאה עצמה רוקמת חיים בחוטי ירק על פיסת רגבים.
וממעל נמצאו שמשות כמאורות, שליטפו פני בני ירק, שאלמלא אותה שמשית אחת,
היו כאינם.
תגובהתגובות