פורסם בתאריך י"ז בניסן תשע"ד, 17/04/2014

כבר לא היה לי כח לעמוד שם, אבל לא היתה לי ברירה, ולא יכולתי לשבת בצד לנוח, אני היחיד שעמדתי בטרמפיאדה, ואם אני לא יעמוד- אף אחד לא יעצור. הרמתי שוב היד, בתקווה שמישהו יראה.

סובארו ישנה וחבוטה עצרה לידי בחריקה. "צריך טרמפ?" שאל קול מוכר. מוכר מדי.

נכנסתי פנימה, מנסה להדחיק את בליל הרגשות שעלה בי. לא הייתי צריך לשאול לאן היא נוסעת; ידעתי בוודאות.

נטע, נטע של מושיקו. כמה זמן לא ראיתי אותה? שנה. שנה בדיוק. אותו שיער ערמוני וחלק, אותן עיניים ירוקות. עכשיו נוסף להן גם נופך של עצב עמוק.

היא נהגה בשתיקה, ולא היה דבר שיעצור את מבול הזיכרונות ששטף אותי.

טיולים עם מושיקו. בדיחות וצחוקים עם מושיקו. שיחות נפש עם מושיקו. לימוד עם מושיקו. התמונות רצו, כמו בסרט- נע.

מושיקו, החיוך הענקי שלו מרוח על הפרצוף. מושיקו, עם תיק טיולים ענק, נעלי הרים, כובע שק נס החזיק אתו מעל לרעמת התלתלים השחורה והקופצנית ומשקפי שמש. מושיקו, יושב על הדשא ומקשיב בשקט לפריקות. מושיקו, שעון על הסטנדר. מושיקו, הגיטרה.

ומאוחר יותר: מושיקו, על מדים בפעם הראשונה. מושיקו, במסיבת ההפתעה שארגן לנער יתום מהשכבה. מושיקו, סוף מסע כומתה.

ולבסוף: מושיקו, האירוסין.

בשלב הזה הריאות שלי כמעט קורסות, והלב שלי מתפקד רק בקושי. זרימת החמצן למוח נפסקת כמעט לגמרי. 

"הגענו", מפר קולה של נטע את השתיקה, ועוזר לי להתאפס על עצמי.

היא חונה, ואני פותח את הדלת. "תודה." נטע לא עונה, והעיניים שלה נוצצות באופן מחשיד.

"תעלה", היא אומרת. "אני תכף מגיעה." הקול שלה חנוק ממש, אז אני לא מתווכח.

אני עולה, לאט לאט. הלובן האפרפר הזה בעיניים, כ"כ מכאיב. ריבוע של אבן, ועוד אחד, ועוד אחד. אלפים.

אני תולש עלה של עץ שנטוע שם, בצד אחד השבילים שבין החלקות. האביב חדל להיות אצלי סמל לפריחה, לבלוב והתחדשות. בדיוק לפני שנה. כאילו שכל העצים והפרחים האלה הופכים את המקום הזה ליותר נעים, אני מהרהר. בית קברות זה בית קברות. ולא משנה כמה צמחים ישימו פה.

אני מגיע לקבר. קבוצת אנשים מצטופפת סביבו. אני מתקרב, ומושך אלי לחיבוק את עידו, אחיו של מושיקו. הוא נראה כאילו עוד רגע הוא קורס, ולא מתנגד כשאני מושך אותו הצידה, לספסל. 

אנחנו יושבים שם, ושותקים. עוד מוקדם מדי להעלות זיכרונות. הפצע עוד פתוח ושותת דם.

"אליה", פונה אלי עידו לבסוף. "תודה שבאת." אני מהנהן. אין לי מה להגיד לו. הוא קם. "אני צריך לחזור." אני מנסה לחייך אליו בעידוד, ומשום מה יש לי הרגשה שלא כ"כ הולך לי, אז אני מוותר מיד.

כשאני רואה שוב את נטע, עם עיניים אדומות ועקבות ברורים של בכי, אני שוב לא יכול לעצור את הזיכרונות.

מושיקו ונטע התארסו בסוף שבט, לפני קצת יותר משנה וחודש. הם יצאו לפני כן ארבעה חודשים, והיה ברור לכולם שזה רק עניין של זמן עד שהם יכריזו רשמית על החתונה. מושיקו עמד לצאת לחפש"ש בערב פסח.

המשפחה שלו קמה מהשבעה יומיים לפני ליל הסדר.

נטע מתיישבת בקצה הספסל, בגבה אלי. "אני לא מסוגלת", היא לוחשת, ואני לא יודע אם היא מדברת לעצמה, לאוויר, לעצים, או למושיקו. או לי. למקרה שהיא אכן מדברת אלי, אני מחליט לענות לה. "את כן."

היא מנענעת בראשה. "אני לא יודעת למה באתי, ידעתי שזה יהיה לי קשה מדי."

"באת כי את אוהבת את מושיקו, וכי עמוק בלב ידעת שאת חזקה ושאת מסוגלת", אני 'מזכיר' לה.

אני מסתכל על אחת המצבות, ופתאום אני יודע למה שמו פה את כל העצים והפרחים האלה. אני קם. "בואי, תראי", אני אומר לנטע. 

היא באה, לא כ"כ מבינה מה אני רוצה ממנה. אני מתכופף ליד המצבה. יש שם גבעול ירוק ודקיק שנובט ממש צמוד למצבה, כמעט מתחתיה. בקצה שלו יש ניצן קטן. נטע חופנת אותו בכפות ידיה בעדינות, ומחייכת. 

הלב שלי נרגע פתאום, מין שלווה מוזרה שכזו. אני מחזיר לנטע חיוך. האביב חזר להיות בשבילי סמל להתחדשות, לבלוב ופריחה, והרבה יותר מזה.

תגובהתגובות