פסיפס אתר יצירה

----%-----

מנגינת החיים

פורסם בתאריך י"ג באייר תשע"ד, 13/05/2014

רחמים.
רחמים.
בוז.
רחמים.
הוא כבר ידע לקרוא את מחשבות האנשים שחלפו על פניו באופן מדויק, משל היו ספר פתוח.
לא שזה היה קשה, כמעט כולם ריחמו עליו באיזשהו אופן, רבים אחרים היו בזים לו או סתם הרגישו שהם נעלים ממנו, והכי נדירים היו אלה שקינאו בו, לא שהוא הצליח להבין למה.
אבל מי שלא יהיו, בוז, רחמים, התעלמות, אף אחד מהם כבר לא הפריע לו.
פעם, לפני כל-כך הרבה זמן, כשהוא רק התחיל לעמוד שם ברחוב ולנגן, הוא היה נפגע מהם.
הוא היה נפגע מהמבטים הדוקרים שלהם, שהיו סוקרים אותו בזלזול עם מבט מתנשא ושפתיים מגחכות או משורבבות בתחושת עליונות.
"עוברים ושווים" הוא היה מכנה אותם בשקט.
שווים, כי הם תמיד חשבו שהם שווים יותר, ועוברים כי הוא ידע שיום אחד גם הם יעברו, בדיוק כמוהו.
ובתוך תוכו הוא היה רוצה לרוץ לתוכם, להסתכל להם בעיניים, לצעוק להם:
"למה? למה אתם חושבים שאתם כל כך חשובים? מה אתם כבר עושים כל היום במשרד שלכם? אתם מבינים בכלל את הנגינה הזו? אתם יודעים בכלל לזהות אם זו מיסה סולמניס או סונאטת ההאמרקלאוויר? אתם לא מבינים שיום אחד גם תעברו מכאן?".
ובתוך ראשו הוא כבר היה עושה את זה, רץ אליהם, מנער ומעיר אותם מתרדמת החיים שהם שקועים בה, אבל תמיד הוא היה עוצר רגע אחד לפני.
רגע אחד לפני שהוא יכריח אותם לפקוח את העיניים, להביט, להבין ולהתייאש.
ובכל פעם שהיה מגיע רגע כזה, הוא היה מכניס את ידו לכיס מכנסיו הבלויים וממשש את התמונה הישנה שנמצאת שם, צבועה בגוונים של שחור ולבן ושל הרבה זיכרונות.
תמונה של שני נערים צעירים שיושבים ומנגנים יחד ועיניהם בורקות בצבעים של חלומות.
אבל זה היה פעם, לפני כל-כך הרבה זמן, לפני כל-כך הרבה נגינות.
היום הוא כבר לא נפגע, הוא גם לא רוצה להעיר אף אחד והוא גם כבר לא מיואש.
היום הוא עוצם את עיניו, נותן דרור לידיו המנגנות, ורואה את עצמו עומד על הבמה הגבוהה ומנגן, יחד עם עוד עשרות רבות של נגנים אחרים.
וממש לידו עומד חברו הטוב, עיניו בורקות, חיוכו רחב והוא מנגן ביחד איתו את מנגינת החיים.

תגובהתגובות


----%-----