שמש שוקעת,
מחשיכה את הרציף
ואת כתונת הפסים
הנצבעת ארגמן.
וקרונות חתומים
(מרכבות להבה, סוסי אש
עולים בסערה השמימה)
נעלמים מעבר לאופק
נושאים לאי שם את צלם האנוש
לוקחים את כל שנותר לי.
כאבתי. פחדתי.
ציפיתי. ייחלתי. קיוויתי.
האמנתי.
ואהבתי, אהבתי כל כך.
ולא עוד.
לא נותר בי דבר;
לא תוכלו להסתכל בקנקן,
הוא שבור.
ותוכנו ניגר על אדמה ארורה
צובע את כתונת הפסים.
גוילים נשרפים, אותיות פורחות באוויר,
נוגעות בשמיים.
ואני עומדת, ורואה
תגובהתגובות