במרכז עיר קטנה ונחמדה, היה גן משחקים שתמיד תמיד היה מלא בילדים. היו שם מגלשות וקרוסלות, מתקני טיפוס והמון חול.
והייתה גם נדנדה. נדנדה מעץ, צבועה בצבע בכחול, שכבר קצת התקלף. הילדים אהבו להתנדנד, אבל המגלשות היו כל כך ארוכות, הקרוסלות כל כך מהירות והחול היה כל כך נעים, שהילדים ויתרו על הנדנדה. אחד מהילדים האלה היה נועם. נועם הוא ילד חמוד, כמעט בן שש וחצי, שיורד בכל יום אחר הצהריים לגן המשחקים עם אחותו הגדולה מירב. הוא ניסה כבר את כל המתקנים, מלבד הנדנדה, שנראתה לו משעממת.
ביום רביעי אחד, בשעה חמש אחר הצהריים, ירד נועם לגן המשחקים. הוא רצה לגלוש על המגלשה הצהובה, שהייתה הכי ארוכה ומחליקה. הוא נעמד בתור, שכמו המגלשה, היה ארוך ארוך. הוא חיכה וחיכה, אבל התור לא התקדם. בראשו עמדו שני ילדים שהתווכחו מי היה הראשון. לנועם כבר נמאס לחכות, והוא החליט ללכת למתקן אחר. הוא הביט מסביב, ולפתע ראה את הנדנדה הכחולה.
הוא התקרב, הביט עוד קצת, ועלה עליה בבת אחת. הוא אחז בידיות, וקרא למירב שתבוא ותנדנד אותו. מירב נדנדה, ונועם צחק. הוא כל כך נהנה! הרגליים שלו כמעט נגעו בשמים, והרוח שרקה לו באוזניים.
אחרי כמה דקות, מירב התעייפה והלכה לספסל, לצפות בילדים המשחקים.
נועם המשיך להתנדנד, ובכל נדנוד הגביר את התנופה. כשכבר כמעט השלים סיבוב שלם, הוא ראה את כל הילדים, מכל רחבי הגן, רצים לאחת הפינות. הוא הסתכל היטב, וראה עגלה. בעצם, אלו היו שתי עגלות. בכל עגלה היו שני מושבים, אלה היו עגלות תאומים. ובכל מושב ישב תינוק. ארבעה תינוקות זהים לחלוטין! נועם רצה לקפוץ מהנדנדה כדי להביט בתינוקות מקרוב. נועם הביט מטה, אל החול הזהוב שמתחת לנדנדה. הוא באמת רצה לקפוץ, אבל משהו עצר אותו. הוא פחד שתוך כדי הקפיצה הוא ייפול וייפצע. הוא התלבט עוד מספר שניות, ואז החליט להמשיך להתנדנד. את התינוקות הוא יוכל לראות ביום אחר.
אחרי כמה דקות המשיכו גם הילדים לשחק. עברו עוד חמש דקות, ושוב רצו כל הילדים לאחת מפינות הגן, אך הפעם בעקבות אוטו גלידה, ששירים עליזים התנגנו ממנו בקול.
כעבור כמה רגעים נראו כמה ילדים מלקקים גלידות וארטיקים, כשבעקבותיהם ילדים נוספים. גם נועם רצה גלידה. גלידה קרה, שתפיג את החום של שעות אחר הצהריים.
נועם התלבט. לקפוץ? לא לקפוץ? אם יקפוץ- הוא עלול ליפול ולקבל מכה, ואם לא יקפוץ- הוא יפסיד את הגלידה! נועם פחד מהמכה שיקבל, הוא החליט להמשיך להתנדנד.
נועם התנדנד, אבל כבר לא היה לו כיף. הוא הביט בעצב על הגלידות והארטיקים, ורצה כל כך לרדת מהנדנדה!
בינתיים, מירב קמה מהספסל וניגשה אל נועם.
"קדימה, נועם!" היא קראה. "כבר מאוחר, וצריך לחזור הביתה לארוחת הערב."
נועם הושיט אליה ידיים. "תורידי אותי." הוא ביקש.
"למה אתה לא יורד לבד?" שאלה מירב.
נועם הביט לצדדים. "אני מפחד." הוא לחש.
"מפחד?" תהתה מירב, "ממה?"
"אני עלול ליפול ולהיפצע." ענה נועם.
"אבל, נועם!" קראה מירב, "ליפול מהנדנדה זה לא כל כך נורא. יש כאן חול שיגרום לנפילה להיות רכה יותר."
נועם הוריד את הראש עם דמעות בעיניים. "אני מפחד." הוא לחש.
"קדימה נועם, אתה גדול, אתה יכול." עודדה אותו מירב.
נועם הרים את הראש, ובמבט נחוש קפץ מהנדנדה. נועם נפל על החול, אבל מיד קם. נדבק לו קצת חול לברכיים ולכפות הידיים, אבל הוא ניער אותם בחיוך.
"מעכשיו אני לא אפחד לקפוץ מהנדנדה, כי גם אם נופלים, זה לא כל כך נורא!"
תגובהתגובות