פסיפס אתר יצירה

----%-----

סיפור ליום כיפור בעקבות צוק איתן

פורסם בתאריך י"ח בטבת תשע"ה, 09/01/2015

היא הלכה בצעד שפוף על שביל העפר המוביל לבית הכנסת המרכזי של היישוב. גם לפני שנה הלכה פה, על השביל המאובק, לפני שנה דרכה על אותן אבני חצץ הסוררות, גם לפני שנה הלכה עם שמלה לבנה ומחזור ביד, גם לפני שנה הרגישה התרגשות עצומה לקראת יום הכיפורים, אך השנה זה אחרת.

היא עברה על פני גינה ציבורית מושחתת. לפני שנה שיחקו בה ילדי היישוב. השנה- לא נותר במה. הנדנדה קרסה, המגלשה הגדולה, מורא הילדים הקטנים, נותרה שבורה ומרוסקת לאלפי חלקיקים, במרכז האספלט הירקרק נפערו בורות רבים. תוצאות רבות- לטיל אחד. בודד. הגינה היחידה בישוב נהרסה כליל הודות לשנאה בלתי נסבלת, בלתי ברורה, ובלתי נגמרת, של אספסוף מסוכן במיוחד. אותו אספסוף, שזורק טילים על איזור הדרומי של ארץ ישראל, הצליח, ברוב כישרון, לפגוע בגינה הציבורית.

היא הגיעה לבית הכנסת, נכנסה בדממה והתיישבה צמוד לקיר המבדיל בין עזרת הנשים ועזרת הגברים. עזרת הנשים הייתה ריקה ושוממה, הצצה קלה לכיוון עזרת הגברים הורתה שבקושי תריסר אנשים יש בהיכל בית הכנסת.

יום כיפור זאת ההזדמנות שלה, ההזדמנות של כל עם ישראל, לבקש רחמים מריבון העולמים.

זה היה בסוף נעילה. תקיעת שופר. תקיעה. שברים. תרועה. תקיעה גדולה.

ואז, כאילו השתתפות בתקיעות, החל צופר האזעקה לילל, היא זיהתה את שריקת המרגמה המתקרבת, ואצה, חלשה כולה, למרחב המוגן, שם כבר התאספו כל המתפללים.

הנפילה שמעה קרובה, קרובה מאוד. אחד המתפללים הזקנים אחז בליבו ומלמל:" מים... מים...", הגבאי הישיש עשה הבדלה וכולם שברו את הצום.

היא לגמה מעט מים, נגסה בעוגייה ריחנית, ועצמה עיניה, להירגע.

תופים הלמו בראשה, בטנה ביקשה אוכל, אך במטבח בית הכנסת לא נותר אלא קופסא מלאה בחציה בעוגיות שוקולד.

היא החליטה לצאת מהממ"ד  ולראות מה נפגע, ואז ראתה את שראתה והקימה צעקה גדולה.

הגבאי יצא במרוצה וגילה לחרדתו שבית הכנסת נפגע עד היסוד, מלבד ארון הקודש.

היא הביטה בפחד בעזרת הנשים, שם, בדיוק שם ישבה לפני 10 דקות, בדיוק שם נשפכו דמעותיה לפני כרבע שעה, שם, ושם, בדיוק שם, נפל הפגז.

ולפתע, כאילו משום מקום, הדהד בראשה קולו של החזן:" אבינו מלכנו, תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפנייך..." והיא חזרה אחריו, באותו רגע נמהר שלפני האזעקה, אותם הרגעים האחרונים של יום כיפור, ולפתע, כאילו קיבלו המילים משמעות עמוקה מול ההריסות והחורבן.

"תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך..."

תגובהתגובות


----%-----