פסיפס אתר יצירה

----%-----

סגירת מעגל

פורסם בתאריך כ' בטבת תשע"ה, 11/01/2015

ישבתי מכווץ כולי בתוך ערמת החציר. לא העזתי לזוז במקומי. נשימתי נעתקה, בעיקר מהפחד המשתק, ולא בגלל המחנק ומחוסר האוויר. הייתי חייב להוציא את ראשי להתאוורר ולשאוף אוויר צח, אך יוהן הזהיר אותי שאני לא אעז. 'הם עלולים לתפוס אותנו', הוא אמר לי. 'אסור לנו סתם להסתכן'. אך אני כבר לא יכולתי יותר. הרגשתי שעוד רגע אני כמעט נחנק למוות. הוצאתי במעט את ראשי והצצתי בזהירות מעבר לערימת החציר. יוהן העגלון הבחין בתזוזה מאחוריו ועצר את העגלה בפתאומיות. הוא סובב אלי את ראשו בחדות וצעק, 'אמרתי לך, הגרמנים שורצים פה ברחובות. כל רגע הם עלולים לגלות אותנו. אני מסתכן בגללך. אם אתה לא רוצה שאני יוריד אותך עכשיו מהעגלה נתון 'לחסדם' של הנאצים אז כדאי שתקשיב היטב להוראות שלי, ברור?!' הנהנתי בראשי בפחד, רועד כולי. 'עכשיו תחזור להסתתר היטב בערימת החציר הזאת, אל תעשה שום תזוזה מיותרת ואל תוציא הגה מהפה, הבנת אותי?'.. גמגמתי 'כן' רפוי ולא ברור ונכנסתי בחזרה אל תוך ערימת השחת לחום ולמחנק. קולות ורעמים נשמעו בחוץ. לא מהברקים והרעמים של סופת הגשמים והשלגים שהתחוללה בחוץ אלא מקולות הנפץ של פגזי המלחמה שנשמעו מרחוק. לפתע נשמעו צעדים מתקרבים לכיווננו. ידעתי כבר לזהות היטב את קול המגפיים השחורות מכות בקרקע. נאלמתי דום. הצעדים נשמעו ממש קרובים אלינו. לא זזתי. התקפלתי כולי ככדור בתוך ערימת החציר. לפתע יד נשלחה אל תוך ערימת הקש. ראיתי את קנה הרובה מגשש וממשש וכמעט שנגע בי. עוד רגע ואני מתגלה. התכוננתי לגרוע מכל. אמרתי את הפסוק שמע ישראל בכוונה גדולה ובראשי עלו אל מול עיניי תמונות מחיי הקצרים. המשפחה צצה בזיכרוני. ראיתי את אבא הי"ד שהנאצים הוציאו אותו להורג בתלייה בכיכר מול כל העירייה. ראיתי את אחותי הקטנה ואת אמא, שמאז הסלקציה האחרונה שבה נלקחו איש לא יודע מה עלה בגורלם. חשבתי שאלו הרגעים האחרונים שלי וכבר ראיתי את מלאך המוות עומד מול עיניי. אך הקב"ה החליט לשמוע לתפילתי והציל את חיי. כת הרובה גיששה עוד כמה סנטימטרים ממש סמוך אלי ופתאום נעלמה. שמעתי מעלי קולות כמה בגרמנית ואת יוהן שניסה להסביר להם שהוא בסה"כ מעביר סחורה לכפר הסמוך, ואחרי שהצליפו בו מכה או שתיים בשוט, הם עזבו אותנו. נשמתי כולי לרווחה. הודיתי בליבי על ההצלה הגדולה שנעשתה לי.

*

עברו 15 שנים מאז המלחמה, ופגשתי אותו שוב, במסע שורשים שעשיתי במקום שבו הכל התחיל. שיערותיו כבר הלבינו ופניו היו מלאות קמטים שהעידו על התלאות שעבר בחייו, אך עיניו התכולות והטוב והרוך שניכרו בהם לא נעלמו. התרגשתי לראות את חסיד האומות העולם שהציל את חיי. הוא סיפר לי סיפור מפתיע שלא ידעתי עד היום. 'שתדע לך שאני חייב לאבא שלך את חיי'. הוא אמר לי. 'כ- 20 שנה לפני המלחמה הייתי ילד למשפחה ענייה וקשת יום. אימי הייתה חולה במחלה שהרופאים לא ידעו מהי ולא יכלה לצאת מהבית לעבודה. אבי היה דואג לפרנסת הבית מידי יום, אך הפרוטות הזעומות שהרוויח לא הספיקו למחייתנו. בתור הבן הגדול נאלצתי לצאת כל יום לרחוב ולנסות למכור כעכים טריים שאחותי הגדולה הייתה אופה. אף אחד כמעט ולא היה קונה ממני את אותם כעכים. אנשים היו מסתכלים בזלזול למראה ילד בן 10 שמנסה למכור כעכים במחיר מופקע. הייתי חוזר הביתה כמעט כל יו עם ידיים ריקות מכסף ומלאות בכעכים שלא הצלחתי למכור. אבי היה מרביץ לי כשלא הייתי מצליח למכור את כל הכעכים. רק אבא שלך היחיד שהתייחס אלי במאור פנים ובלבביות וקנה ממני מידי יום מספר של כעכים ואף שילם לי קצת מעבר למחיר שדרשתי. בזכותו היה לי ולמשפחתי מה לאכול בבית. הוא גם מידי פעם הוא היה מזמין אותנו אליו לסעודות שבת ומארח אותנו במאור פנים. כשהוא ביקש ממני לקחת עליך חסות ולשמור עליך בזמן המלחמה ידעתי שאני לא יכול לסרב, ולקחתי על עצמי את המשימה הזאת למרות הסכנה הגדולה שכרוכה בכך. ידעתי שאני כך אני גומל לו טובה על החסד שעשה עימי ועם משפחתי. עכשיו שאתה עומד כאן מולי אני רואה אל מול עיניי את אביך. כמה שאתה דומה לו.. אני מרגיש מין סגירת מעגל'. יוהן סיים את דבריו ונתן לי לעכל את הסיפור. התרגשתי כולי. לא יכולתי להסתיר את הדמעה שהתגלגלה במורד עיני, וראיתי שגם בעיניו מבצבצת דמעה. ידעתי שאין לי כל דרך להחזיר לו טובה על כך, אך הוא רק הביט ואמר, 'אתם היהודים, מאז ומתמיד שרדתם בזכות כח האמונה האיתנה שלכם. למדתי מכם המון על הדרך הישרה שאתם דבקים בה. יבוא יום וכל שאר העמים יבואו וילמדו מהמעשים שלכם ואתם תהיו הנר שמאיר לכל העולם'. ובמילים אלו נפרדתי ממנו לשלום. 

תגובהתגובות


----%-----